בקיבוץ לא ידעו על ההלוויה, מלבד שניים-שלושה חברי מזכירות שאישרו אותה בחשאי כשהבינו במי מדובר כאן. הנפטר ביקש לפני מותו להיקבר באפיקים, "מול הגולן", ובקשתו מולאה כלשונה; ובניגוד לשאר הקברים הפונים כולם דרומה במקביל למצוק, נכרה קברו בניצב, עם פניו מזרחה, אל הרמה.
חברים שפקדו באקראי את בית-הקברות בהמשך הקיץ, השגיחו בקיומו של הקבר הטרי, שניחן בשלוש תכונות מעוררות תימהון. הזווית היתה אחת מהן, אבל המיקום היה תמוה עוד יותר. אף אחד באפיקים לא היה קובר כל כך קרוב למצוק. כירסומו המתמיד על ידי הירדן, לימד את החברים כבר לפני ארבעים שנה שאין מנוס מלעקור את הקברים הראשונים, הסמוכים לשפת המצוק הנסוג, ולהציב אותם מחדש במרחק בטוח. והנה צץ קבר בודד, בלתי-מוסבר, ממש על פי התהום. זה היה מוזר ללא ספק, אבל התמיהה השלישית שעורר הקבר היתה הגדולה שביניהן. מי זה דב גולן? השם שעל שלט-הקרטון הנעוץ ליד הקבר בהמתנה למצבה, לא אמר כלום לאף אחד בקיבוץ. את מי קברו כאן? מיהם אלה שקברו? מה קרה כאן? ולמה בחשאיות?
חודשים ספורים לפני כן, בערב יום-הזיכרון האחרון, התאספו חברי אפיקים , כדרכם, באולם המופעים של הקיבוץ, כדי לקרוא מכתבים שהשאירו אחריהם בנים שנפלו. ירח מוקדם נלכד בצמרות המחשיכות, חתול גילגל אצטרובל ליד סככת אופניים, ובאולם עלו בזה אחר זה הורים שכולים, אחים וחברים, והחיו לרגע בקולם את הבן הנופל בזמן שתצלומו נפלט ממקרן-השקופיות ונח, מוגדל, על המסך מעבר לכתף, עם חיוכו החולמני, הבלתי משתנה, מגיל 20. החלל שוב התמלא בחללים. שוב נתפרה ההיזכרות בהם מן המלים הרחוקות, מהשקופיות, מהשתיקות שביניהן. הלך הקיבוץ? אולי. אבל הבית נשאר.
בית-הקברות, יותר מכל מקום אחר, נתפס כמאחז יציב של ביתיות, עד שהופיע פתאום הקבר המוזר של אותו דב גולן, והעמיד בספק גם את זה. כדי לפענח את הקבר הניצב על המצוק, ראוי לברר מדוע ביקש המנוח להיטמן דווקא באפיקים. על פי גיל ידידיו, שדאגו לקבורתו, ברור שמת קשיש. אם כך, סביר שהכיר את הקיבוץ מראשית הקמתו. חידת זהותו של דב גולן עוברת אפוא דרך סיפור חייו של הקיבוץ.
ביום קיץ אחד ב-1924, פורסמה ב"הארץ" מודעה שהזמינה את עולי "השומר הצעיר" מברית-המועצות להיפגש לדיון בשאלות התנועה. מבין המעטים שהגיעו לפגישה, החליטו שישה לייסד קיבוץ . הם היו בני 19-18, חמישה בחורים ובחורה אחת, שהשאירו מאחוריהם הורים ואחים במוסקווה, אודסה, קייב וחארקוב. הם קראו לעצמם - " קיבוץ השומר הצעיר מ-ס.ס.ס.ר", ויצאו להיצלות בשמש ולהישרט בקוצים המאובקים של צפון הארץ, בחיפוש אחר מקום עבודה חלוצי.
תחנתם הראשונה, ווזיה שליד ראש-פינה, היתה מטע טבק בנוף הררי נשוב רוחות. במשך שלושה ימים נאבקו ברוח עד שהצליחו להעמיד שני אוהלים סרבניים, אחד לבחורים ואחד לבחורה. חברים שהגיעו מרוסיה עם פתק אישור מהנהגת התנועה שנתפר אל בטנת מעילם, הגדילו את החבורה ואת התקוות לעתיד. למצטרפים הובהר שקיבוץ פירושו משפחה גדולה אחת שאין בה סודות. תצלומי המשפחה שבתרמיליהם רוכזו באלבום משותף. מכתבים פרטיים שנשלחו מרוסיה, נפתחו והוקראו לכולם על ידי מי שנתקל ראשון במעטפה, בפניו של המכותב, או שלא בפניו, כאשר נעדר מן המחנה. כשנגמרה עונת הטבק, עקרו את האוהלים והלכו לסלול כביש בין יבנאל לבית-גן.
המושבה בית-גן, שהסתכמה בשורה קצרה של בתי בזלת לאורך דרך עפר, לא היתה גדולה בהרבה ממחנה האוהלים שנטעה החבורה ממולה. אל שלושים חברי הקיבוץ נוספו חברים חדשים בטפטוף מתמיד, שהלך וצופף את המיטות בשמונת אוהליהם הבהירים, המשולשים כראשי-עפרונות, שבהם ישבו בערבים וקראו את "איזווסטיה" ו"פראבדה". בבוקר יצאו עם מכושים ואתים לנפץ אבנים לחצץ כהכנה לסלילת הכביש. כשחזרו למחנה, הוגש להם תבשיל עדשים כארוחת ערב. מנה זו חזרה בעקשנות מדי ערב. לפעמים בושלה כהלכה ולפעמים הוגשה חרוכה והוחזרה לחברה המבשלת ברכבת-צלחות.
צמד הסנדלרים, דודיק וורטמן ומיטיה זעירא, כתבו בשעות הפנאי עלון סאטירי, "צ'יצ'יביצה" - עדשים, שהופיע פעם בשבועיים, במקביל לעלון הרציני שבו ליבנו החברים ללא הפסק את השאלה "מי אנחנו ומה דרכנו". השניים גם כתבו יחד אופרה, "כרמלה", שהועלתה לפני מאות חלוצי הסביבה, שהיטלטלו ליבנאל בעגלות רתומות לפרדות כדי לחזות באופרה הארץ-ישראלית הראשונה. תזמורת האופרה היתה בעיקרה תזמורת מסרקות עטופים בנייר-כסף של קופסאות-סיגריות, שגובתה במצילתיים, משולש וקונצרטינה מגן-הילדים של המושבה.
הכביש נסלל, ולא נותרה הצדקה להישארותם בבית-גן. עם בוא החורף עקרו את האוהלים והלכו לבנות עיר סביב תחנת הרכבת הטורקית בעמק יזרעאל, שמסילתה התמתחה מחיפה לדמשק. במישור שהשתרע מעבר לתחנת הרכבת, בין עצי אקליפטוס ומשוכות צבר, היו פזורים בתי-אבן עזובים שאוכלסו כלבים שוטים ונמיות. החברים ניגשו לעבודה. כל בית פורק לאבניו, והאבנים נופצו לחצץ באיזמלים ומכושים. באחד הבתים גר עדיין ערבי בודד שלא נטש את הכפר. הבאר שבחצרו סיפקה לחברים מי שתייה.
החבורה, שמנתה כבר שבעים איש, בנתה צריף גדול, ובו חדר אוכל ומטבח צמוד, שהשחיר במהרה מעשן הפרימוס, ושהפיק ארוחות יומיות של מרק עדשים, נזיד עדשים ודייסת עדשים, שהוגשו בצלחות פח עמוקות, מצופות בזיגוג אמייל שמיהר להתקלף ולחשוף את החלודה שמתחתיו. את העדשים קנו בנצרת. האקונומית שנשלחה לעשות זאת בלי פרוטה בידה, נאלצה לקנות שוב ושוב בהקפה, וכאשר הצטבר אצל הסוחר הערבי חוב של 120 לירות מצריות, הציע הסדר: הוא מוכן, אמר, לקנות אותה ואת החברה שנלוותה אליה, ולמחוק בזאת את חוב הקיבוץ.
החברים ערמו חצץ, ניקו בארות, ערכו מדידות לסימון גבולות העיר והתחילו לבנות את בתיה הראשונים. החבר אריה הלר (בהיר) התרוצץ בתל אביב בין מוסדות הפועלים והשיג עזרה כספית לרכישת כלי עבודה, חומרי בניין וחמור. החברות עבדו עם החברים בברזלנות, טיוח, ריצוף, הגשת דליי בטון והנחת מסילות לקרוניות משא. בזמן הארוחות, כשלא יכלו לכבוש את שמחתם, הניחו לצלחות העדשים, הזיזו לצדדים את השולחנות והספסלים ורקדו במרחב שהתפנה, תחת אורה המיטלטל של מנורת הלוקס, תוך שירה קצובה: " קיבוץ השומר חי, קיבוץ השומר חי", ו"עיר עפולה תיבנה".
כמה מהם חלמו על היום שבו יקימו יישוב לעצמם. אחרים זעמו על הרעיון, שביטא, לדעתם, בגידה במהות הקבוצה כחוליית פועלים נודדת העומדת לרשות המפעל הציוני בכל מקום שתידרש. "האם הקיבוץ הוא אמצעי למטרה שמעבר לו, או מטרה בפני עצמו?", התפלמסו ללא הכרעה באסיפות ליליות לאינספור. אבל יום אחד הצטרף לקבוצה בחור חדש, שהשכיח מהם לרגע את המחלוקת ואיחד את כולם נגדו. הוא היה קומוניסט, לא סוציאליסט כמוהם; כקומוניסט, שלל את הרעיון הציוני, כפי ששלל כל לאומיות כשריד מנוון של העולם הישן. החברים הקשיבו לו בנימוס ולא קטעו את דבריו כשהירצה להם באריכות את השקפתו. למחרת זרקו אותו מהקבוצה.
למרות שהקומוניזם הצרוף עורר בהם עוינות, לא חסרו ביניהם חברים שניכרו בהם אי-אלו מסממניו. "הווי ישן תם, הווי חדש קם", ציטט חבר את משורר-המהפכה מאיאקובסקי באחד מגיליונות "צ'יצ'יביצה". אחרים נמנעו מלברך לשלום את כל הנפגש בדרכם, שהרי מנהג זה של ברכת שלום הוא, כידוע, פרי החינוך הבורגני. נמתחה ביקורת על כמה מהחברות, שקישטו את פנים-אוהלן והתקינו להן ספה מקרשים. "גנדרנות, קוקטיות, אסתטיקה בורגנית", מחה אחד החברים מעל דפי העלון. הרהיט היחיד באוהלי הבחורים היה פח שהוצב עם תחתיתו כלפי מעלה, בתור שולחן או כיסא, לפי הצורך. ואילו ממעמקי תרמיליהן של הבחורות צצו חפצים מוזרים - מראות, פסלונים, מפיות-תחרה, תצלומים, גלויות - שהישרו באוהליהן אווירה מדאיגה של פינה אישית.
באסיפה שהוקדשה לנושא "אהבה והיחסים בין בחור לבחורה", קם אחד החברים וטען, תוך הישענות על סוקראטס ומארקס, ש"האהבה בין המינים לא צריכה לתפוס את המקום המכריע, הדומיננטי בחיים". הוא התנגד לאהבה חופשית, היות ש"אין בזה אהבה כלל, אלא ניצחון לדחפים ביולוגיים, חייתיים". ההפקרות המינית, אמר, איפיינה את המעמדות השליטים, הפרזיטיים, ברומא העתיקה ובתקופת הריאקציה ברוסיה, "ואילו אנו", אמר, "צריכים לראות תמיד לנגד עינינו את הצרכים של המעמד כולו, ולא את צרכי הפרט, ולפעול, לא בנפרד, אלא כקולקטיב. חיי אדם בהסתגרות", סיכם, "מובילים להתפתחות הזיות אירוטיות". חגיגת ה-1 במאי נפתחה במפגן ספורטיווי שבשיאו טיפסו החברים זה על כתפי זה ויצרו פירמידה נאה של שלוש קומות. בחלק הדרמטי הועלתה הצגה שסימלה את המאבק בין המשטר הרכושני לבין משטר-העתיד השיתופי. אחרי שירת "האינטרנציונל" נערכו כולם במעגל ורקדו הורה עד שחולצותיהם נדבקו לגבם ופניהם האדימו כדגלים שהתנופפו מסביב. באחד מאוהלי הקבוצה הוחלט לייסד ארגון ספורט ארצי שייקרא "הפועל". מוקדם משציפו לכך, מצאו עצמם עורכים חתונה ראשונה, שלכבודה הוענק להם עגל מקבוצת פועלים שכנה. העגל כונה "קלריסה", על שם הכלה קלרה והחתן לסיה.
אבל החורף נפתח בסימן רע. בבוקר קר וצח, בצריף האוכל, ציחצחה אחת החברות את מנורת הנפט, שהחליקה מידיה והתנפצה על הפרימוס הדולק. האש שזינקה מן המפגש, אחזה בתוך שניות בלוחות הצריף. החברה, נפחדת ונכלמת, נמלטה החוצה וניסתה לשווא, יחד עם שאר החברים, לכבות את הדליקה, שהותירה שם, תוך עשרים דקות, ערימה עשנה שנראתה כמנה חרוכה של נזיד עדשים. לחברים רבים נדמה שלא רק צריף-האוכל, אלא כל תנופת השנה שעברה, קרסה פתאום, עם בוא החורף, ועלתה בעשן: מוסדות היישוב דלי האמצעים לא יכלו לממן עוד את עבודת הפועלים. רבים התייאשו ועזבו את הארץ. למרות תשוקתם לבנות את עפולה, ידעו החברים שאין מנוס מלנוע הלאה.
היות שלא עלה בדעתם מקום כלשהו שיספק עבודה לכל הקבוצה, החליטו להתפצל זמנית לארבע חוליות, שכל אחת מהן תמצא לה תעסוקה באשר תמצא. בינתיים בנו צריף-אוכל חדש, וביום חנוכתו, אחרי שירת "האינטרנציונל", הציגו סאטירה טרייה שחיברו דודיק וורטמן ומיטיה ה כחולה", הפך די מהר ללהיט בקרב חלוציזעירא, שאחד מפזמוניה, "חול הסביבה. באביב, כשהעמק כוסה בפלומה צהובה של חרציות ותפרחות חרדל ובאוויר החמים עמדה תקווה שאינה זקוקה לביסוס, נפרדו מקבוצות הפועלים השכנות, מן הבתים הספורים שהספיקו לבנות ומהערבי הבודד שליד הבאר, ויצאו בארבעה ראשים לחיפה, טירה, זכרון-יעקב ותל אביב.
בחיפה, בחורשת זיתים על החוף, תקעו מחנה וטיפסו מדי בוקר לנטוע אורנים על הכרמל ולחצוב בסלעי הגיר הוורדרדים נתיב לכביש-עקלתון. אחד החברים, שהפליג לצרפת, חזר משם עם תיבת עץ בגודל ארגז ירקות, אשר בעת חיבורה לחשמל נדלקו בה שבע נורות, וקולות ושירים בקעו ממנה בשלל שפות. השמועה על הימצאותו של מכשיר-רדיו בארץ-ישראל פשטה בחיפה והביאה למחנה, מדי יום, סקרנים רבים, כולל המושל הבריטי, שהתקבצו לשמוע קצת אירופה. הקיץ העניק לחברים את קירבת הים, את רוחותיו מפיגות החום ואת החול הרך, שעליו יכלו להתהלך יחפים לאחר שנעליהם נקרעו בעבודה. כשחזר החורף, ושטח המחנה הפך לרפש קר, העמיסו בעלי הנעליים על גבם את חסרי הנעליים וסחבו אותם מאוהל המגורים אל צריף האוכל ובחזרה.
בטירה, בינתיים, בחווה קטנה שסביבה שדות מספוא, עבדו החברים בהשקיה, קציר ודיש. בבקרים הכינו גורן בהדרכת ציפורה ואלכסנדר זייד. בלילות שרו ברוסית ורקדו דבקה. דרומה משם, ניסו החברים שהגיעו לזכרון-יעקב להתקבל לעבודה בפרדסים של איכרי המושבה, שפטרו אותם בזלזול, ביידיש. בחצרותיהם, סביב רחש זרדים שהובערו בטאבון, ישבו משפחות שלמות של ערבים שכירים. למרגלות המושבה, לעומת זאת, נמצאה עבודה שאף ערבי לא קפץ עליה. בין ההר לים השתרעה ביצה עתירת יתושי קדחת. החברים הציבו את אוהליהם לידה וניגשו למלאכת הניקוז.
"אני נמצא בתעלה עמוקה - שניים, שניים וחצי מטרים - שקרקעיתה מלאה מים", כתב בלילה חבר חדש למשפחתו באודסה, לאור עששית נפט מפויחת, בעוד הרוח מכה ביריעות האוהל. "חבר ותיק מנסה ללמד אותי לעבוד באת. ידי אינן מצליחות להחזיק את האת כמו שצריך. אינני מצליח לזרוק לגובה שניים וחצי מטרים את המעט שאני שומר שלא יישמט מהאת. קומץ האדמה המסכן שב בדרך כלל וצונח חזרה, ובנופלו למים מתיז עלינו בוץ. אני מביט בקנאה בוותיק: באיזו מיומנות הוא נועץ את האת באדמה הרטובה, מוציא ריבוע אדמה המונח יפה על האת, תנופה זריזה - והריבוע עף למעלה ונעלם. אני מנסה עד שמתייאש, ולבסוף לוקח חתיכות אדמה בכפות ידי וזורק אותן למעלה".
גם עשרת החברים שהלכו לתל אביב עמדו רוב היום במים עד המותניים, בשפך הירקון, שמקרקעיתו, עירומים למחצה, הרימו זיפזיף שהועמס בשקים על הגמלים שצעדו לאתרי הבנייה בעיר המתפתחת. כמקום מגורים, מצאו להם פחון עזוב על החוף, ללא חלונות ורצפה, שבחורף הצליף בו הגשם כמכונת ירייה. היתה שם מיטה גדועת רגליים. מולה זהרהרי קשר אותה קרוב לתקרה: אם יבוא בלילה ערבי או גנב, יפתיע אותו בקפיצה על ראשו. בכסף שחסכו, הצליחו לקנות סירה משומשת, ובשבתות השיטו בה טיילים בירקון, עד שרוח חזקה סחפה אותה אל הים וריסקה אותה על זיזי הסלעים.
בערב פסח התכנסו הפלוגות במחנה החיפאי. כולם התחבקו אחרי שנה של נתק. את ליל הסדר פתחו, כרגיל, בהופעה לאור לפידים. החברים טיפסו זה על זה לפירמידה. החברות, צעיפים אדומים סביב מותניהן, רקדו בפנטומימה תנועות~{ איגרוף והטלת דיסקוס, וצלליהן ריצדו על מעגל האוהלים. עורך הסדר הכריז שביעור החמץ הוא סמל לביעור ההווי הישן, והעלה ארבע קושיות אקטואליות שהמחישו זאת. חברה שכפות רגליה ריפרפו על הקרקע כאילו היו קלות מן האוויר, הדהירה את החברים חבוקי הכתפיים להורה מסחררת, כשעל כתפיו של אחד מהם רכב איתמר גולני בן השנתיים, הבן הבכור של הקיבוץ.
באסיפה השנתית שערכו למחרת, לפני התפזרות ארבע הפלוגות כל אחת למקומה, התווכחו שוב אם הקיבוץ נועד להקים לעצמו יישוב, או להמשיך להפריח את שממות הארץ בתנועה מתמדת. אחד החברים ניצל את ההזדמנות כדי למחות על כך שיש בקבוצה חברים שמעשנים. "התופעה הזאת", אמר, "מעידה על על חולשת הרצון, ועלינו להילחם באותה חולשה". ברל כצנלסון, עורך "דבר", שנכח כאורח באסיפה, אמר כשקם ללכת: "היום שמעתי יותר רוסית מששמעתי במשך שמונה-עשרה שנה בארץ". אחרי המנון "האינטרנציונל" שנעל את האסיפה, רקדו הורה במשך שעתיים ונפרדו לדרכם. הם שיערו שייפגשו שוב רק בפסח הבא, בעוד שנה, ושלא כל הפרצופים המוכרים ישובו וייראו אז. אבל לא עברו חודשיים מפגישתם בפסח, וידיעה מרנינה שנחתה לפתע, גרמה לכל ארבע הפלוגות לנטוש את מקומותיהן ועיסוקיהן ולהתאחד במקום חדש.
התברר שהמהנדס רוטנברג מתכוון להקים תחנת-כוח לייצור חשמל במפגש הירדן והירמוך, על גבול ממלכתו של עבדאללה. בשביל חברי הקבוצה, היתה זו הזדמנות פז לעבוד סוף סוף בשכר מתקבל על הדעת, שיאפשר להם לשרוד יחד ולממן את צריכת העדשים של הקבוצה כולה. בתקופה של שפל, רעב, אכזבה וירידה המונית מהארץ, שבועיים-שלושה אחרי רעידת אדמה עזה שמחצה 200 איש תחת הריסות בתיהם והפכה כפרים שלמים לגלי-הריסות - דווקא בימים קודרים אלה האיר המזל פניו לחברי "השומר הצעיר מ-ס.ס.ס.ר" וקיבץ אותם בעמק-הירדן.
כמחצית מהחברים - אלה שהתריעו תמיד על סכנת בגידתה של הקבוצה בתפקידה הפרולטרי הכלל-ארצי למען השאננות האנוכית של הקמת יישוב, ושפחדו שהבנייה בנהריים מוליכה בדיוק לכך - ניסו למנוע את ההליכה לשם, ומשדעתם לא נתקבלה, עזבו. מ-120 החברים שחגגו את ליל הסדר בחוף חיפה, הגיעו לעמק-הירדן 60 בלבד, ובתקופת ההתאקלמות למקום החדש נמשכה הנשירה עד כי בסוף השנה, לאחר ששתיים מהחברות מתו משחפת, מנתה הקבוצה 40 איש וארבע פעוטות.
לפחות היבט אחד בפרק החיים הנוכחי היה מעיק במידה שהצדיקה את היקף העזיבות ותכיפותן. המקום הקרוב ביותר לנהריים שבו מצאה הקבוצה מאחז מגורים מן המוכן - מבנה ריק של רפת בין דגניה א' למושבה כנרת - היה מרוחק עשרה קילומטרים מאתר הבנייה של תחנת הכוח. את המרחק הזה היה על החברים ללכת בחושך פעמיים ביום: הלוך לפני הזריחה וחזור אחרי השקיעה. עם הגשמים הראשונים, כשדרך העפר התחוחה הפכה למין נצח בלתי עביר של בוץ, צעדו החברים מצמח לנהריים על אדני הברזל החלקלקים של מסילת הרכבת. לאיש מהם לא היה מעיל. הגשם שניתך עליהם בדרך, גרם להם לתהות מדוע הם הולכים על המסילה במקום לנסוע ברכבת.
הרכבת לחיפה, שעברה ליד נהריים, יצאה מצמח בארבע לפנות בוקר. שעה לפני כן, היה שומר הלילה התורן עובר ברפת ובאוהלים שסביבה עם פנסו בידו, מאיר על פני החברים ומעיר את היוצאים לנהריים (ובדרך כלל, בטעות, גם כמה אחרים). בעלטה הגמורה של לילות החורף, היו החברים שהושכמו מדשדשים מן הרפת לתחנת הרכבת של צמח ומנווטים לפי קולות הטבע שסביבם: שכשוכו הזעוף של הירדן משמאל, רשרוש עצי האקליפטוס מימין.
אלה שלא עבדו בנהריים, עבדו בגן הירק של מושבת כנרת וחפרו בורות לנטיעת עצי זית בחוות ביתניה. החברות יצאו אף הן מדי בוקר לעבודות שירות במושבות האזור, מלבד אלו שנשארו לבשל, לכבס, לתפור, להטליא ולטפל בפעוטות. בין שמונה לתשע בערב היתה הרכבת מחיפה מחזירה את החברים מנהריים לצמח. לאחר יום ממצה שבו חפרו תעלות, הגישו שקי מלט למכונות הבטון ולעבודות היציקה של עמודי הסכר, ליקטו אבנים במחצבה, טענו אותן לקרוניות שהוסעו אל מגרסות החצץ ופיזמו שירי רחוב רוסיים כדי להתעלם מכאבי הגב, חיכה להם עדיין המסלול הרגלי החשוך, עם שכשוך הירדן, הפעם מימין, ורשרוש האקליפטוסים משמאל. כשנכנסו לרפת והשתרעו על מיטותיהם, היו רצוצים מכדי להרהר ביתרונות ובחסרונות של היעדר החציצה בין תאי הפרות. בכל הרפת לא היה אף קיר פנימי, וכל חבר, בטרם נטרקו עפעפיו, ראה את שאר החברים והחברות במיטותיהם עד קצה האולם.
בהשראת ביאליק, ערכו את קבלות השבת, או "עונג שבת", כפי שכינו זאת, סביב נושא מרכזי שהוחלף מדי שבוע, ושהוגש כהרצאה, כשיר או כפיליטון הם כתבו לביאליק על ניסיונם ליישם את רעיונותיו, והוא בירך על כך והמליץ להם לקרוא גם קטעים מאגדות חז"ל ולשוחח עליהם בחברותא. בליל הסדר התחפש חיים ייני לחרדי לובש-קיטל ופצח בנעימה חסידית שנמזגה בשיר-עם רוסי. הנרות שלאורך השולחן הוכפלו במעומעם על הזכוכית הירוקה של בקבוקי היין, וחיים מנה את תחנות הקיבוץ עד כה, שסימלו יציאה מאבטלה לתעסוקה. אחר כך, בצריף האוכל, רקדו הורה ופולקה עד שקרשי הרצפה הידהדו מעוצמת הרקיעות.
וכך עברו עליהם שנתיים הזויות מעט, של הצטופפות בתאי הפרות ונסיעות ליליות ברכבת-העמק העצלה, שעל קצב נסיעתה נהגו לספר שאדם אחד, שהחליט להתאבד, נשכב על פסיה ומת מרעב. והנה התפנה בשבילם, לא רחוק משם, אתר מגורים טוב בהרבה, שבנוסף לנוחות היחסית שהבטיח, קרנה ממנו הילת חלוצי העלייה השנייה, ששהותם בו העניקה לו נופך אגדי למחצה. חצר-כינרת, שממנה יצאו עשרים שנה קודם לכן מייסדי דגניה, השקיפה על חוף האגם מבימה מוגבהת. על תל שטוח כגבעה שנוסרה לרוחבה, ניצבה חומת בזלת שהסתירה את הנעשה בתחומה. שער הברזל הכבד שבדרומה, נפתח אל חצר של עפר לבנבן, מוקפת מבנים שפתחים מקושתים פעורים בהם. במרכזה, על עמוד שיש בהיר שנוצק על בסיס בטון, התנוסס שובך יונים.
הבניינים לא היו במצב טוב. אבוסי העץ ברפת ובאורווה היו מכורסמים. שמונת החדרים הקטנים שלאורך החומה וששת החדרים הגדולים שבמבנה הדו-קומתי, היו מוזנחים כאילו איש לא פקד אותם זה זמן, זולת הסנוניות שבנו את קיניהן במפגש הקירות עם התקרה. החברים פרקו את ארגזי החפצים ונשמו את האבק והטחב שבחדרי הבזלת האפלוליים בהתפעמות של צליינים שהגיעו ליעדם. אל שלושה מששת החדרים הגדולים נכנסו במרוכז הרווקים, אל שניים - הרווקות, והשישי שימש כמחסן בגדים. כל רווק שלא נותר לו מקום בחדרים ר שלישי לאחד הזוגות הנשואים שבחדרים הקטנים, על תקןאלה, צורף כדי "פרימוס" שחימם את לילותיהם. כמה מהחדרים הקטנים הוקצו לנגריה, לסנדלריה, לאורווה, לרפת, ללול ולמחסן-כלים. בין חללי החומה, נגלה לחברים אולם מקומר, קריר, שיכול היה להקל מאוד על מצוקת הדיור, אלמלא קפץ ישראל חופש והגדיר אותו מיד כמקום מושלם לאסיפות, קריאה וערבי-תרבות. לאחר שסיידו אותו בוורוד, הציבו בו ארון עם דלתות-זכוכית, שעל מדפיו נדחסו כרכי "התקופה" וכרכי אנציקלופדיה רוסית מנומנמת. על השולחנות פיזרו לוחות משובצים וכלי שחמט. בגומחת הקיר הוצב הרדיו שעדיין צירצר כהלכה, אחרי נדודיו מצרפת לחיפה, מחיפה לרפת-כנרת ומהרפת לכאן.
לעומת הקרירות היחסית ששררה באולם הקריאה, להטו שאר החדרים במידה שלא איפשרה להירדם בהם בלילה. בוני חצר-כנרת לא ציידו אותה בחלונות לצד מערב.
המשבים הרעננים שהגיחו מדי פעם מרמת-פוריה, נבלמו בחומת הבזלת מבלי להגיע אל החברים עקוצי היתושים שהתהפכו מצד לצד במרחצי הזיעה שמעבר לקיר. היו שעברו לישון בלול התרנגולות. אחרים השתרעו על שקים ומחצלות בחצר, סביב השובך. מדי כמה שעות ירדו לטבול בכנרת שעירסלה בדממה את רסיסי הירח, וחזרו מאוששים.
רק התחילו להתארגן במקום, וכבר נפרעה השגרה. ברחבי הארץ פשטו ערבים על ריכוזי יהודים, הותירו אחריהם 133 הרוגים, 300 פצועים ו-8,000 חסרי בית מחברון עד צפת, ואיש לא ידע אם די להם בכך, או שתנופת-פיגוע זו עתידה להתגלגל תוך ימים להסתערות כוללת על היישוב היהודי בארץ. החברים נעלו את השער, התבצרו בחומה וקבעו תורנות שמירה מחלון מחסן הבגדים שבבניין הדו-קומתי. אם תבוא מתקפה ערבית, הם ציפו שתגיע מצמח הסמוכה, או מטבריה.
היו להם כמה אקדחי פאראבלום, רובה-אוויר אחד, לא ממש תקין, שפלט כדור אחרי כל סחיטה חמישית של ההדק, ובעיקר מקלות וכלי עבודה שיכלו להיחשב נשק קר. לכמה חברים היתה הכשרה צבאית מעורפלת, שנרכשה בצבא האדום ובבתי-ספר טכניים. ז'ורה שנאן, שזכר איך מחזיקים אקדח יותר טוב מהאחרים, נבחר בלי ויכוחים למפקד המקום.
במשך שבוע שמרו על הכוננות, עד שחשו שאין בה צורך, החזירו את האקדחים והרובה לארגז והלכו לשמן צירי דלתות ולהתקין בחלונות רשתות נגד יתושי אנופלס. החברים שעבדו בנהריים חידשו את שגרת הנסיעות הליליות הלוך ושוב.
צמח, שנתפסה במשך שבוע כקן-פורעים מאיים, חזרה להיות תחנת רכבת רדומה, מלוטפת עשב, והמישור השומם שהשתרע ממנה דרומה עד האופק, הזכיר להם את ערבות הסתיו ברוסיה, שעליהן, כנביחה רחוקה, היתה נסוכה ריקנות רוגעת, צובטת לב.
הם ידעו שהתלות ברכבת-העמק ובלוח הזמנים הסהרורי שלה לא תימשך עוד חודשים רבים. חלק משכר עבודתם בנהריים נחסך אט-אט לקניית משאית. כשהגיע הסכום למאתיים לירות מצריות, נשמעה צפירתה של משאית "פורד" שהגיחה בענן-אבק אל מרכז החצר. היונים המבוהלות נפוצו מהשובך ונחתו במרחק בטוח על גגות החומה. חברים פרצו מכל עבר ובאו למשש את הפח הבוהק, הפועם, של המכונה. בארגז המשאית הותקנו ספסלים, ובחמש וחצי בבוקר, כשהצטופפו המוסעים לנהריים וברך נלחצה אל ברך בחתחתי השביל הקופצניים, לימד אותם מיטיה זעירא, מעל רעש המנוע, שיר חדש שחיבר, בלוויית מחיאות כפיים קצובות. "הזקן זקן, הזקן מנהריים, הוא הקים את המפעל, לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים, ועכשיו שם יש חשמל".
חמש וחצי בבוקר היתה שעת ההשכמה של החצר כולה, כולל הפעוטות, שהוצאו מכילות-היתושים, הופשטו מכותונתיהם, קולחו במקלחת פח מאולתרת, הולבשו, סורקו והושבו לאכול בשעה שש. בשבע הוציאה אותם הגננת לסיורים בסביבה, שכללו בעיקר טיפוס על מדרונותיה הצחיחים של מושבת כנרת, שמולם, מעבר לאגם השמנמן ולעמק הקשור אל סנטרו כסינר, נצבעה רצועת הרי-האופק באדמומית השמש העולה בסבלנות. הם חזרו אל ארוחת צהריים שמנתה העיקרית היתה, בדרך כלל, קציצת בשר, ונפלו שדודים למיטותיהם. אחר-הצהריים הוגש להם פרי והוקרא להם סיפור. בדמדומי השקיעה, כשהחברים סיימו את יום עבודתם, פוזרו הילדים לפגישה חטופה עם הוריהם. פעמון-היד של הגננת, שהידהד ברחבי החצר, קרא להם לבוא לישון. לפעמים ליווה הורה את ילדו אל ההשכבה, ולפעמים היה נכנס ילד לחדר הקריאה, ניגש אל חבר השקוע בעיתון או בחישוב מסעו הבא במשחק השחמט, ומודיע לו: "היום אתה תשכיב אותי", מבלי שנתקל מעולם בסירוב.
אסיפת החברים הוקיעה זוג הורים שאיפשרו לבתם לישון איתם בחדרם באחת השבתות. הילדים היו ילדי הקיבוץ כולו. כל חבר שחזר מחופשה הביא להם משהו ונרכן לקבל נשיקה. הילדים לא קראו להוריהם "אמא" ו"אבא", אלא "קלרה" ו"לסיה", "חנה" ו"לובה", "פירה" ו"אריה". דוסיה והינדה קורין נסעו עם בתם רותה לקונגרס הציוני והושיבו אותה באחת הכורסאות בכניסה לאולם. "איפה אבא שלך?" שאל את הפעוטה אחד ממשתתפי הקונגרס. "אין לי אבא", ענתה לו. "יש לי דוסיה". בכל פעם שזוג הורים יצאו לשנה-שנתיים של שליחות בחו"ל, הם השאירו את ילדם בקיבוץ בלב שקט; תמיד, ידעו, יהיה מי שיתמסר לילד כהורה מחליף.
שמות הילדים ניתנו להם על ידי האסיפה. מולה, היחיד מבין החברים שניחן בידיעת עברית ראויה לשמה, היה מציע לאסיפה, עם לידתו של כל תינוק חדש, שניים-שלושה שמות אפשריים שביניהם נערכה הצבעה. הילדות בחצר-כנרת היתה, מצד אחד, עניין ממושטר ונמרץ של השכמות, השכבות, חפיפת שיער עד הקרקפת,~{ גזיזת ציפורניים עד הבשר, סיורים מפרכים והתייצבות שבועית על המשקל, שאם התברר בה, חלילה, שהילד איבד חצי קילו, הוא הולעט לאלתר בניגוד לרצונו עד לשקילה הבאה. מצד שני, היתה זו ילדות שהותירה מדי יום פרצות-זמן שבהן, עזובים לנפשם, שוטטו הילדים בין מחסני החצר, טיפסו על סולם-השובך לראות יונים דוגרות על ביציהן, נשאו את עיניהם אל ספינת הצפלין הגרמנית ששטה בשמים כקישוא ענק מפח, הלכו לדבר עם הסייח שנולד באורווה וירדו לחפש סרטנים בין חלוקי החוף.
שרה גנין, הגננת, לבשה כשאר החברות חולצה לבנה שנתחבה למכנסיים שחורים קצרים. החולצה, המכנסיים והגרביים שלבשה היום, נלבשו לפני הכביסה האחרונה על גופה של חברה אחרת, ועתידים היו להילבש על שאר החברות מכביסה לכביסה. לאחר שכובסו בגיגיות-פח שהוסקו בגזרי עץ ונתלו לייבוש בחצר, סודרו הבגדים המקופלים על אצטבאות מחסן הבגדים וחולקו לחברים לפי מידות גופם, פחות או יותר. חבר גבה-קומה שהתהלך בלית ברירה בבגדים קצרים ממידותיו, או חבר נמוך שהסתובב במכנסיים שליחכו את הקרקע, היו מראה נפוץ בשגרת החצר.
בהיעדר סדינים להחלפה, פעלו הכובסות במהירות תזזיתית ביום כביסת המצעים; היה עליהן להסיר ולרכז אותם, לכבס, לייבש, לקפל ולהניח על המיטות בטרם יחזרו החברים לחדריהם בסוף יום העבודה. באחד משני חדרי הרווקות היו מתוחים מתחת למיטות חבלים שעליהם תלו הבחורות בסתר תחתוני משי וכותנות-לילה שליוו אותן מרוסיה ושמהם לא יכלו, למרות כל הרצון הטוב והאידיאולוגיה, להיפרד לטובת מחסן הבגדים. פריטים אלה, שהוחבאו בתרמיליהן כל עוד התגוררה הקבוצה באוהלים וברפת נטולת הפרטיות, יכלו להילבש במחתרת רק עתה, בחדר הנפרד שהוקצה להן בחצר-כנרת, והן לא יכלו להתאפק מלהוציאם ממחבואם ולחוש שוב במגעם הנעים, למרות החשש היומיומי שסודן יודלף על ידי אחת מהן או ייחשף באקראי על ידי אחרים.
בין כך ובין כך נתערערה במידת-מה שיטת מחסן הבגדים הכללי ככל שעבר הזמן.
על שמלות השבת שנתפרו למענן ועל חולצות השבת של בני-זוגן, רקמו החברות ריקמה לפי טעמן, וכך, בעצם, הפקיעו אותן מחזקת הכלל וסימנו אותן כרכוש פרטי. גם לרווקים הבודדים נמצאו רוקמות בעת הצורך, והמחסנאית ניצבה חסרת ישע לנוכח ממדיה ההמוניים של התופעה. הגרביים היו בעיה בפני עצמה. כמה מהחברים לא הקפידו לשים את הגרביים המלוכלכים במקום המיועד להם במכבסה, והדרך היחידה לגרום להם להפסיק לפזר אחריהם גרביים בחדר המקלחת ובחצר, היתה להתחיל בסימון שמי. אבל היות שהצעה זו איימה למוטט את השיטה הכוללת של מחסן הבגדים, הוחלט שעדיף כבר להיתקע עם בעיית הגרביים כמות שהיא.
העולים שהגיעו מלטביה ומליטא מתחת לאפו של שר-המושבות הלורד פאספילד, שהודיע לויצמן שאין בארץ-ישראל מקום אפילו לעוד חתול אחד, הביאו איתם מזוודות בגדים מבתי הוריהם, ובהן חליפות גברים ומעילי נשים שהקפיצו בבת אחת את רמת הביגוד במחסן. מעכשיו, כשיצאה אחת החברות לטבריה ביום חורף, או כשהפליג אחד החברים לאירופה בשליחות התנועה, היה למחסנאית במה להלביש אותם. באשר לנעליים, לא היה לה מה להציע.איש מן החברים לא ראה נעלי שבת מזה כמה שנים, ועובדה זו היתה נטולת חשיבות לחלוטין עד שבאחת האסיפות, כשעלה שמו של אחד החברים כמועמד לצאת לשליחות באוסטריה, הסיר אותו חבר את מועמדותו בטענה שאין לו נעליים הולמות. חבר אחר, שעבד כנהג, קנה לעצמו נעלי שבת באחת מנסיעותיו וקומם עליו את החברים בהתגנדרות זו במותרות; למרות היותו חבר "השומר הצעיר" ברוסיה, ולמרות שבערבים ליד השובך היה תמיד מבדח את כולם בסיפורים עסיסיים, החליטה האסיפה להוציאו לאלתר מהקיבוץ.
חבר אחר מילא את מקומו כנהג ה"פורד". בכסף שנחסך בחודשים האחרונים נקנתה משאית שנייה, משומשת, שהועסקה בנהריים בהובלת סלעים מהמחצבה למכונת החצץ, ושמדי פעם הובילה גם ירקות ממשקי העמק לדמשק ולערי הארץ בארגזים שנבנו בנגריית החצר. חברים אחדים ירדו לעבוד במפעל האשלג שהוקם בים-המלח. מולה כתב כל שבוע עלון בשני עותקים. עותק אחד תלה על לוח המודעות, והחברים התגודדו סביבו כאשכול של כובעי קאסקט. את העותק השני קרא באוזניהם במסיבת ה"עונג שבת" בחדר האוכל.
המזון השמנוני שטיגנו תורניות המטבח, העיד על הגיל הצעיר שבו עזבו את בית-אמן לפני שזכו לרכוש בו היכרות כלשהי עם יסודות הבישול. הן התאמנו יום-יום על קיבות החברים, שפיתחו מגוון עשיר של מחלות מעיים והפרעות עיכול בנוסף לכאבי הבטן שסחבו איתם בלאו הכי מבליעת ארוחות בשדה (חצי כיכר לחם שנבצעה לשניים, חבושה בצל חי). אבל ארוחת המנחה הקבועה אחר-הצהריים (לחם עם ריבה ותה), סיפקה נחמה בימים שבהם לא נראו הארוחות~{ האחרות כמשהו שכדאי להחדירו לתוך הגוף. בריאותם של החברים ידעה מהמורות גם בלי קשר לטיב המזון. מי שלא חלה בקדחת, חלה בטיפוס, והדביק את חבריו.
ומי שהחלים מהטיפוס, חלה בדלקת-עור מוגלתית (פורונקולוס), או באיזו צרה או צרעת אחרת, מוכרת או בלתי מוכרת למדע-הרפואה.
בהיעדר שירותים רפואיים של ממש בקירבת מקום, היתה חשיבות כמעט רפואית לשמירה על המוראל בכל עיתוי אחר שעורר את החברים לפצוח בהורה, לחבר מערכון חדש על עצמם, לעבור לחולצה רקומה ולנגן בכפות ומזלגות על שולחנות חדר האוכל. הפסנתר המשומש שנקנה בלחץ אחת החברות, שהתגעגעה לנגינה יותר משהתגעגעה אל הוריה, הוסיף חן ונועם לחדר הקריאה. עד כה הופרה דממתו של האולם המקומר רק על ידי דפדוף העיתונים וזמזום הזבוב שחג מעל לראשי החברים עד שנחת על אחד מפרשי השחמט; עכשיו פיכו מפינת הפסנתר סונאטות של היידן ומאזורקות של שופן, ולכל דפדוף-עיתון נוספה איזו אנחת פיוס מעומק הסרעפת, כמו אחרי מקלחת טובה.
בחנוכה ניגנו על הפסנתר קטעים בארבע-ידיים, דיקלמו את "האדמה" של יעקב פיכמן ושרו במקהלה את "וכי תבואו אל הארץ" בניצוחו של לובה רביץ. לובה רביץ זה, שהצטרף פתאום לחבורה עם בלוריתו השחורה ומבט יוקד מאחורי משקפיים עגולים, הביא איתו ערימה שלמה של כלי נשיפה. איך? מאיפה? איש לא הצליח להבין; הם פשוט היו שם, יש מאין, על שולחן במחסן הבגדים - חליל, חליליות, אבוב, קלארינט, חצוצרה ופאגוט - ולובה, שהוליך לשם את החברים ועמד מאחוריהם מתמוגג מתדהמתם, בישר להם שברגע זה נוסדה תזמורת הקיבוץ.
החברים לא ידעו לנגן, אבל לובה הכין את עצמו מראש לאפשרות הזאת. הוא חילק את הכלים, הדריך כל נגן בנפרד, כינס אותם לחזרה משותפת פעם בשבוע והיה שבע רצון מאיכות הגעייה שהפיקו כעבור חודשים אחדים. בביקוריו בקיבוצים אחרים בסביבה, קושש כנרים פה, צ'לנים שם, ואת הבחור החדש שהגיע לחצר-כנרת מגרמניה, ליאו רוט, נטל בידו אל קונטראבאס שליאו נזקק לעמוד על ארגז כדי להגיע אל מיתריו, והודיע לו בפשטות: "על זה - אתה תנגן". כמו החברים הקודמים, נכנע ליאו למבטו המצמית, שנטע בו, איכשהו, ביטחון בכך שיצליח להפיק מהכלי נגינה מתקבלת על הדעת אם רק ילחץ את אצבעותיו על המיתרים ויניע את הקשת החורקת הלוך ושוב. "תוך שנה", הבטיח לובה לחברי התזמורת, "ננגן פרטיטורות שלמות".
בפורים העלו חברי "השומר הצעיר מ-ס.ס.ס.ר" מופע לילי בנהריים, לעיני פועלי האתר. עם לפידים בידיהם עברו בסך את גשר הירדן, והמים החשוכים געשו תחתם. בראש הטור צעדו יהושע בן-נון ולוחמיו כובשי-כנען. בפסח הוציאו את שולחנות חדר האוכל לחצר, מתחו חוטים מפינות החומה אל השובך שבמרכזה ותלו עליהם סכך-ירק שממנו השתלשלו נורות צבעוניות. משאית ה"פורד" נכנסה בצפירה ובלמה במרכז הפרסה של שולחנות המסובים. אברכים לובשי קיטלים צחורים ירדו ממנה לקול תשואות הקהל, והצדיק הידוע חיים ייני, שכבר התנסה בעריכת ליל סדר לפני עדה זו, פרש זרועותיו לצדדים ואמר: "ברשות מרנן ורבנן ורבותי הנני מוכן ומזומן, כמנהג קיבוצנו, לקיים את המצווה לגלות הלילה הזה ולספר מקור קיבוצנו ותולדותיו ומצוקותיו. ותוציאנו ההסתדרות ממצב של חוסר עבודה לחירות בעבודות רוטנברג. מצווה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים ולנו בארץ-ישראל".
אליהו הנביא נכנס לחצר ברכיבה על אופניים, הקיף את השולחנות וליטף את ראשי הילדים. המקהלה שרה על תבוסת האימפריאליזם המערבי במהרה בימינו - "חירות, חירות! העבדות התבטלה!", ואחר כך, בזמן שבחצר רקדו שעות הורה מעגלים בתוך מעגלים, פרשו חברים אחדים מן ההמולה אל חדר הקריאה כדי לפזם שם בשקט ניגונים חסידיים.
את החתונות הנדירות שפקדו אותם, ציינו באגביות שגבלה בהתעלמות. נהוג היה ביישובי "השומר הצעיר", להעמיד את החתן והכלה מתחת לחופה שנמתחה בין ארבעה קני רובים ולירות באוויר לציון המאורע, כמו בכפרים ערביים.
בחצר-כנרת, לעומת זאת, לא ביזבזו תחמושת על שטויות. בדרך כלל נזכרו זוגות להתחתן רק כשהחברה כבר היתה בהריון מתקדם. הרב קורן ממושבת כנרת קיצר ככל האפשר בפרוצדורה. בביתו, ללא חופה, בטבעת ששמר בכיסו ובהרמת כוסית בנוכחות שני עדים מזדמנים, סגר עניין בחמש דקות. לפעמים, כדי לא להביך אותו לגמרי וכדי לא להקשות על הכלה שהפגינה כרס של חודש שישי, שלחו אליו עם החתן חברה מחליפה שגילמה את תפקידה.
החתונות ושאר השמחות הפרטיות סיפקו, לכל היותר, ברכה מחורזת בעלון-הקיר השבועי שתלה מולה על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל. השמחה האמיתית, הגורפת, שכמוה לא ידעה הקבוצה בשבע שנות קיומה, התרגשה עליה כאשר ארבעה~{ מקיבוצי העמק החליטו להפריש יחד 500 דונם מאדמותיהם החקלאיות, אי-שם במישור הסתמי שבאמצע הדרך לנהריים, למען חברי "השומר הצעיר מ-ס.ס.ס.ר".
הדיבורים הלא-מחייבים על התיישבות, הפכו עכשיו בן-רגע למציאות שמימושה עומד בפתח, ובשלב זה כבר לא היה בקבוצה אף חבר שבחל בכך מתוך השקפה פועלית כלל-ארצית. לכולם היה זה רגע קסום של הליכה לקראת כלה: כברת האדמה הבתולית, הענודה אניצי יבלית וקוצי ינבוט, המחכה רק להם. "טוצ'קה", הם קראו לה. "הנקודה".
עשרה חברים נשלחו לשם כחיל-חלוץ שיכשיר את התנאים הראשוניים להתיישבות הקבוצה. בלב השטח החשוף תקעו ארבע סנאדות מענפי אקליפטוס שחודדו בגרזן, ומתחו עליהם מחצלת. בבוקר הפציעה השמש מן החריץ שבין הגולן והגלעד, וצל הסוכה נמתח הרחק לאחור על העשבים מורבצי הטל. על ערימת המכושים והטוריות שהיתה מוטלת ביניהם, עמד דרור קטן שהביט על סביבותיו בהטיות-ראש סקרניות. החברים קמו, התמתחו, נטלו את כלי העבודה ויצאו לתור את הסביבה בחיפוש אחר מקום הולם לחפירת תעלת השקיה.
כשהשמש חנתה במרכז השמים וקפחה על העורף הכפוף על המכוש, הגיעה מחצר-כנרת ארוחת צהריים. עגלה רתומה לאפורצ'יק, הפרד של הקיבוץ, נשאה כדי חלב שבתוכם היטלטל התבשיל היומי. הריחות שנדפו מהכדים כשהוסרו מכסיהם ומצלחות הפח המהבילות שבידי הסועדים, משכו זבובים לרוב. אפורצ'יק ניסה לשווא לגרשם בהרעדת אוזניים ובהצלפות זנב. בליאות שאחרי האוכל השתרעו החברים בסוכה (צלה היה מונח עכשיו בריבוע מדויק מתחת למחצלת הרפויה כחופה) והתכסו בעיתונים כנגד הזבובים. כיוון שלא לכולם היה מקום בסוכה, נשכבו קצתם מתחת לעגלה.
הירמוך שממזרח והירדן שממערב לטוצ'קה, סיפקו די והותר מים כדי למשוך מהם מכאן ומכאן תעלות - אולי אפילו אקואדוקט - שירוו את הישימון הצחיח שבתווך ויהפכו אותו לתשבץ חום-ירוק של שדות, מטעים ושטחי-מספוא. אבל רק ניסוי וטעייה רצופי תקוות ואכזבות יכלו ללמד מה אפשר ומה אי אפשר לזרוע ולשתול באדמה החידתית הזאת. הגבס ואבקת-המאובנים שנבללו בה, הסגירו את היותה קרקעיתו של אגם קדום שהכינרת וים-המלח הן שתי שלוליות-הקיצון שנותרו ממנו. הרגבים האפורים שהתפצחו באדישות פריכה מכל מכת טוריה, נראו חסרי חיים, יאים לנחשים, קוצים ורמשים יותר מאשר לחקלאות. מי שהזדקף לרגע מן התלם העדור-חלקית, נשען על קת הטוריה, מחה את מצחו והסתכל סביב, יכול היה רק לומר לעצמו, ברוסית כבושה, שיידרשו הרבה מים, הרבה מאוד מים, עד שהמקום הזה יתחיל לשתף פעולה.
בחורף גלש הירמוך מגדות ערוצו והציף את האזור כולו, שהפך לדייסה צהבהבה עד האופק. תחנת הכוח בנהריים, שכבר כמעט הושלמה, ניזוקה קשות מחבטת המים על קירות הסכר. טרנספורמטורים נסחפו. בקיעים ניבעו בקרקעית-הבטון של האגם המלאכותי. כשרוטנברג הגיע למקום, חשכו עיניו. מנהלי העבודה, שעמדו סביבו על גבעה בקרבת מקום, מלמלו משהו על עלות התיקונים המשוערת ועל משך העיכוב הצפוי עד חנוכת התחנה. ברווזים, אגמיות וטבלנים צלחו בנחת את המים העכורים, שצמרותיהם של עצים אחדים ביצבצו על-פניהם פה ושם.
באביב, כשכלו המים ופועלי נהריים עסקו במרץ בעבודות השיקום, התברר שבזמן שתשומת הלב הכללית היתה נתונה לשיטפון ולנזקיו, הגיעה התזמורת של לובה רביץ, באופן לא ברור, לרמת נגינה שאיפשרה לה לבחור בין סימפוניה של היידן לסוויטה של באך. בחגיגת ה-1 במאי הלילית של קיבוצי עמק הירדן, תחת פנסי הלוקס שפרפרים מסוחררים נישקו אותם ומתו בקולות תסיסה, עלה לובה עם נגניו על במת-הקרשים וניצח על שתי היצירות בזו אחר זו.
בתחילת הקיץ נחנכה למרות הכל תחנת החשמל בנהריים. רוטנברג, שחיכה לזה זמן רב כל כך, כיבד את האמיר עבדאללה - שהתחנה נמצאה בשטחו - בזכות הטקסית להרים את ידית מתג-ההפעלה. הנציב העליון סר ארתור ווקופ עמד לידם במדיו עטורי האותות, ידיו מאחורי גבו וחרטום-אפו הנציבותי מעל שפמו.
בטוצ'קה, בינתיים, זרמו כבר מים בתעלת ההשקיה, שמעליה רישרשה בשמש סוכה למקלחות. מתחת למחצלת-ההפרדה בין תא המתקלחים לתא המתקלחות, ברווח שנותר מעל למי-התעלה, הועבר הסבון המשותף מיד ליד הלוך ושוב. אפורצ'יק ותמרה ליחכו עשב בסוכה שנבנתה בשבילם בהמשך התעלה. סביב אוהלי המגורים נבנו צריף אוכל, סוכת מטבח וסככות שיצרו יחד מחנה רבוע סביב רחבת עפר, כחיקוי מגומגם של חצר-כנרת. במקום שובך, תקעו עמוד במרכז הרחבה ותלו עליו צינור ברזל שישמש כפעמון השכמה. "תגיד להם שאפשר כבר לבוא", אמרו לחבר שרתם את הפרדות.
בערב, כשהתקרבו שתי המשאיות ושתי העגלות עמוסות החברים והמיטלטלים לאזור~{ הטוצ'קה, נראתה להבה צרה מסתלסלת בחשיכה מאגרופו המונף של לפיד שהוצב בחבית בכניסה למחנה. לא רק עשרת המקימים חיכו להם שם, אלא גם חברים ממשקים אחרים, מגשי לחם ומלח בידיהם ופניהם מרטטים באור הלפיד. הפקלאות נפרקו תוך שירת "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו", ואחר כך, עד חצות, נטחנה רחבת העפר תחת רגלי הרוקדים.
החורף הראשון בטוצ'קה רחץ את האבק משורת שתילי הברושים שזה עתה ניטעו סביב השטח החשוף המיועד לפרדס. מול טבריה קלטה הכינרת את מצופי-רגליו של מטוס ימי אנגלי בנמל התעופה החדש של קו לונדון-הודו.
הגשם הדק שירד על האגם ועל העמק שסביבו, זלג מבעד לגגות-המחצלות של סוכות המגורים במחנה, נספג בשמיכות ובסדינים והקיץ את החברים אל יום חדש, אפור כטיט. בנגריה הקציעו קורות לצריפי קבע. מיטיה קריצ'מן, שהתהלך יחף בכל מזג אוויר, דישדש אל משאית הפורד עם ארגזים חדשים שבנה בשביל משקי האזור. קרפדה מנוקדת ניתרה בין שלוליות הבוץ של דריכותיו. הארגזים של מיטיה כבר לא היו מוצר-לוואי של נגריית הקיבוץ; הביקוש הרב הוליד ייצור בהיקף שגרם למיטיה לראות בעיני רוחו בית מלאכה של ממש, שיספק את התצרוכת של כל בית אריזה חקלאי בארץ.
אחרי הגשם יצאו כמה חברים לעדור גומות לשתילי הדרים ובננות. תעלת הבטון, שעדיין לא הושלמה, נקטעה במרחק-מה מהשטח שנועד להשקיה. שני חברים סכרו אותה בקרש וחפרו לה המשך זמני באדמה. כשהגיעו בחפירתם עד לשטח, חזר אחד משניהם על עקבותיו, הרים את סכר-הקרש והניח למימי התעלה לזרום במורד שוחת-ההמשך. החבר השני, שהמתין למים על גדת השוחה עם מעדרו על שכמו, התנתק ממקומו ברגע שהזרם שטף לרגליו, ורץ לצידו עד שנתקל בקצה השוחה בחבר שלישי שעמד שם, חיבק אותו וקרא: "התיישבנו, התיישבנו!".
הרדיו עבר בשלום את העקירה מחצר-כנרת לטוצ'קה. הוא הוצב באחד הצריפים ושידר חדשות מדכדכות; בגרמניה עלה לשלטון אדם גס-רוח שהצטייר כאנטישמי לא קטן; במוסדות ההנהגה של היישוב בארץ, הופנה רוב המרץ לאיבה הדדית בין מפא"י לרוויזיוניסטים; בטיילת של תל אביב עקבו שני אלמונים אחר חיים ארלוזורוב, שאלו אותו מה השעה, וכשהסתובב ירו בו והסתלקו. אירועים עזים התרחשו הרחק, בכל מיני ערים דחוסות תככים ורוע אפלולי, בשעה שכאן, סביב הצריפים הבודדים, נפרש מרחב שקט לאורך התלמים ועמודיו של אקוואדוקט-בטון מותחל.
מדי פעם נעצרה בפתח המחנה מכונית השרד של ויצמן, בן-גוריון, או איש חשוב אחר, ובצריף האוכל התכנסו כולם לשמוע את נשיפת ההיסטוריה מפי מחולליה, שדיברו אל החברים בקירבה פתוחת-צווארון. באחד מביקוריו של בן-גוריון, נלווה אליו המחנך יאנוש קורצ'אק, שניגש לשוחח עם שרה גנין ושאר המטפלות.
הן חלקו איתו את דאגתן מכך שהילדים נוהגים לטפס על מכונות ברחבי החצר.
"שיטפסו", הוא אמר. "תסמכו על החושים שלהם".
בשעה שעסקו ביציקת בניין הרפת, הגיע הנציב העליון לסיור בטוצ'קה. אריה בהיר סקר בפניו את תולדות הקבוצה. הנציב, שריתק את כולם בממדי חוטמו המנדטורי, שאל אם נכונה השמועה כאילו כל החברים הם אסירים לשעבר שגורשו מרוסיה. בערוגות הטריות הרעידה רוח הבוקר עלים של גזר, סלק, מלפפונים ועגבניות. בין שני מלבנים ירוקים של אספסת ותלתן הלך חבר אחרי פרדה ופרם את האדמה במחרשה הערבית שבידו. אנפה לבנה, מעט מאחוריו, ניקרה בלכתה שלשולים ותולעים שהתלם חשף לאור השמש.
חלק מהירק הוגש לפרות מיד עם היקצרו, וחלק נכבש כעתודה של מספוא. באיחור מסוים ובמחיר כאוב, התברר שלא כל ירק יאה לקיבותיהן. כשאכלו ירק שאותו לא יכלו לעכל, היו מתנפחות להחריד. דווקא שחורק'ה, המצטיינת מכולן בתנובת החלב שלה, התנפחה עד פקיעה וגססה במשך ימים בחצר ליד הרפת. החברים עמדו סביבה במעגל ועקבו בדאגה אחר מאבקה לחיים. חנה מאסטרו, הרפתנית, נאנחה חסרת אונים. מוטלת על צדה, פלטה שחורק'ה נשימה אחרונה מנחיריה, ועינה הפקוחה המשיכה להביט בחברים גם עכשיו, כשהיתה כבר בגדר גוויה.
במרכז הטוצ'קה, בין סככות המשק שבחציה הדרומי לבין צריפי המגורים שבחציה הצפוני, הלך ונבנה גליל-הבטון של מגדל המים. כשהושלם וקולף מפיגומי העץ, עם גרם המדרגות הלולייני שחבק אותו עד לבריכה שבמרומיו, נראה כמעט אנושי, עם הבריכה החבושה על ראשו כתרבוש מעל לחלונות עיניו ועם כף-יד-מרפסתו הנשלחת אל פיו לכסות על שיעול מנומס. הטוצ'קה, שהיתה עד כה לא יותר מגיבוב מהוסס של צריפים וסוכות, התנהלה מעתה משלושת החדרים העגולים שבגוף המגדל. החדר התחתון הוקצה להנהלת נסיעותיהן ואחזקתן של המשאיות, החדר שמעליו הוקצה למזכירות הקיבוץ והחדר העליון הוקצה למפקדה המקומית של "ההגנה". במרתף שמתחת למגדל הוחבאו רובים וארגזי תחמושת שדוד ברונטמן,~{ ז'ורה שנאן ויוסף יזרעאלי השיגו בתחבולות שהשתיקה יפה להן.
צינור ברזל שמנמן, צבוע אדום, נתלה על עמוד בחזית מגדל המים, כתחליף משופר לפעמון ההשכמה הקודם. לאיש מהחברים לא היה שעון על ידו או שעון מעורר בחדרו (שעונים למיניהם הם רכוש פרטי). שעון-הקיבוץ עמד בביתן השמירה בשער הכניסה, והשומר התורן, שניגש על-פיו להעיר בשתיים בלילה את הנהגים היוצאים עם כדי החלב ל"תנובה" בחיפה, חיכה עד שיורו המחוגים כלפי מטה, על חמש וחצי, ואז הלך להכות בצינור הברזל האדום ולעבור בין חדריהם של מרכזי הענפים, שעל חלונותיהם הקיש בזה אחר זה כדי להבטיח את השכמתם.
טרקטור ה"קאטרפילר" שנקנה לאחרונה הותנע ברטינה צווחנית, ובקרטעו על שרשרות גלגליו גרר מקצרה נוצצת-טל אל שדה התלתן המכורבל עדיין בשמיכתו.
10 מחודש לחודש תפסו מבני קבע את מקומם של הצריפים. מדרום למגדל המים נבנו אורווה, דיר, מתבן, מוסך, מסגריה, מאפיה, מכבסה ומחסן בגדים, ומצפון נבנו בתי דירות מאורכים, דו-קומתיים, שעל גגותיהם השטוחים הזדקר גגון-מדרגות לשימוש בלילות הקיץ, כשהחום יבריח את החברים לישון ביחד על הגג. הדירות שנבנו לא כללו בית שימוש, מקלחת או כיור. המשכימים יצאו אל החצר עם מברשות שיניים, סכיני גילוח מתקפלים ומברשות קרצוף, רכנו אל ברזי ההשקיה והתגלחו מול בבואת פניהם, שניבטה אליהם מהשלולית שנקוותה סביב רגליהם הפשוקות.
מי שלא התגלח בבוקר, התגלח אחרי העבודה במקלחת הציבורית החדשה, שהיתה נוחה לכך פחות מברזי ההשקיה שבחצר היות שקירותיה היו עירומים מראי בצד הגברים. ראי הותקן בצד החברות לאחר שהן התעקשו על כך בתוקף שאין לעמוד בפניו. דוד-חימום שהוצב מעל לתעלה סיפק למקלחת מים חמים. קבקבי עץ מלבניים פוזרו על רצפת הבטון הלחה, ובחורף, כשהרצפה נמרחה בבוץ, נוצר תור לקבקבים בכניסה למקלחת. מול המקלחת נבנה בית שימוש ציבורי, שתוצרתו נאגרה בבור סמוך, נשאבה לחביות, הועמסה על עגלה והוסעה לזיבול השדות.
ערבי החורף הקדימו להחשיך את חצר הקיבוץ נטולת התאורה, נטולת המדרכות, הבוצית כעוגה, שהפכה את ההליכה מחדר האוכל לבית השימוש לגישוש עיוור, שהותיר לא פעם את המגף תקוע בבוץ הדביק בעוד הרגל הגרובה שנפלטה ממנו עושה כל שביכולתה כדי לחזור ולהשתחל אליו, ולא שני סנטימטרים לידו. כנגד עטיפת הבוץ הדשנה שכיסתה כמשקולת את נעלי החברים, פוזרה על רצפת חדר האוכל נסורת שהובאה מנגריית הארגזים והוחלפה מדי יום. ברחבי החצר הבוצית משך אפורצ'יק את עגלת העץ הישנה, שהותירה אחריה חריצים עמוקים. בני קירשון, שלא היה שבע נחת מגלגלי העץ הממהרים לשקוע, פירק אותם והתקין במקומם גלגלים שמנים של מכונית.
מחסן הבגדים רכש לחברים בזיל הזול מעילי צבא משומשים מעודפי האפסנאות הבריטית. בחדר התרבות, בערב, ישבו סביב הרדיו והקשיבו לקונצרט הפתיחה של התזמורת הפילהרמונית, שהסתפקה בניצוחו של טוסקניני היות שלובה רביץ לא עמד לרשותה. העיתון היומי, "דבר", הגיע בעותק אחד. דפיו הופרדו זה מזה, וכשסיים כל חבר לקרוא את הדף שבידו, החליף אותו בדף שבידי אחד המסיימים האחרים. סמובר התה הדיף ניחוח תפוחים באור הלוקס הצהבהב. מי שהרגיש עד כה שהקיבוץ הוא מין דבר רעוע, דמיוני אולי, שאין לדעת אם יהיה כאן עוד שנה, הרגיש עכשיו, אולי לראשונה, שהוא בבית. שהבית כאן.
"השומר הצעיר מ-ס.ס.ס.ר", שם שהלם את הקבוצה כל עוד נתפסה בעיני עצמה כגוף נייד של חברים, נשמע עכשיו זר לתחושת הבית שבהזדהות עם המקום. איך לקרוא לו? אילו היה זה עניין זניח שעל גבול השרירותיות, כמו הענקת שם לילד, אפשר היה לבקש ממולה רשימה קצרה של אפשרויות ולבחור ביניהן באסיפה הקרובה, כרגיל. אבל הפעם לא דובר בילד או פרדה, אלא בטוצ'קה, וכל שם שנזרק ברחבי החצר לא מצא חן בעיני איש מלבד זה שהציע אותו. שבועות שלמים של ויכוחי סרק, שבמהלכם כבר אי אפשר היה לחשוב על שם שטרם הוצע ונפסל במקלחת, בחדר-האוכל או במטע הבננות, הסתיימו בשוקת שבורה כאשר ועדת השמות הארצית, בראשות יצחק בן-צבי, שיגרה לקיבוץ מכתב רשמי שהמליץ, ובעצם הורה, לקרוא לקיבוץ "בת יפתח", מאחר שהוא צופה אל הגלעד. החברים ציחקקו (משפט כמו "אנחנו חברי בת יפתח" לא יכול, הרי, להיאמר מבלי שיישמע כבדיחה) ושיגרו מכתב סירוב לוועדת השמות.
בן-צבי רתח כשמכתב הסירוב הגיע אל שולחנו. הוא שיגר מכתב שני, והפעם לא הותיר ספק באשר ללשון-הציווי. "בת יפתח", הודיע להם, הוא שם הקיבוץ להלן, וסמכותה של ועדת השמות חלה על יישוב זה כשם שהיא חלה על כל יישוב אחר.
החברים הבינו שיש להם עסק עם חמור רציני, כמו שאומרים, והפסיקו לצחקק.
העניין התחיל להדאיג. מצד אחד, יהיה מאוד לא נבון להסתכסך עם אישיות~{ בכירה כמו בן-צבי. מצד שני, "בת יפתח"? על גופתם המתה. לא היתה ברירה אלא לשלוח את אריה בהיר להפעיל קשרים בצמרת מפא"י עד שמישהו יוריד את בן-צבי מהעץ. אריה נסע, התרוצץ, נפגש, דיבר. דוד רמז, חבר טוב של בן-צבי, הצליח איכשהו לקבור את העניין. הקיבוץ נשם לרווחה, וגילה שהוא עומד בנקודת ההתחלה. אין לו שם.
המציאות, כדרכה, קטעה את מנגינת ההתלבטות למען התרחשות סמיכה יותר.
חברים שיצאו בלילה להשקות את הפרדס, הבחינו בדמויות חשודות, וכששאלו "מי שם?", נשמע רחש טעינת רובים. בבניין המשאבות שליד הכנרת שמע סיומה פינסקי צעדים בחשיכה, והדליק פנס שנופץ מיד בכדורים שנורו מקרבת מקום וניפצו במעופם את השמשות שעל חלונות הבניין. עד חצות שרקו יריות מסביב לקיבוץ.
קטעים ממסילת הרכבת נתגלו בבוקר כחסרים. כשמשאיות הקיבוץ חלפו על פני צמח, הומטרו עליהן אבנים. בטבריה נרצחו 20 יהודים. אלכסנדר זייד, מדריך הקיבוץ בימי משק-טירה, נרצח ממארב ליד ביתו על גבעות שייח' אבריק.
העיתונים דיווחו על אירועי דמים דומים בכל רחבי הארץ.
כל יום נראה גרוע מקודמו. בני קירשון נהרג מיריית צלף כשליווה כנוטר את אחת המשאיות שיצאו לחיפה. הקיבוץ גודר, המשאיות שוריינו, והחברים שלא שמרו בתורנות סביב הגדר, גויסו לתפקידי שמירה אזוריים וארציים. צבי ברנר, למשל, מונה על ידי צ'ארלס אורד וינגייט לשומר-ראשו בחוד "פלגות הלילה".
יוסף אופין, שהוכשר כטייס על ידי "ההגנה" בקורס שנערך בחצר הקיבוץ תחת המסווה האזרחי של חברת "אווירון", החביא בבניין המסגריה את המטוס הקל שעליו הפקידה אותו "ההגנה" והמתין לפקודה מאנשי הקשר שבמגדל המים. משאיות הקיבוץ המשוריינות, עמוסות קרשים ועמודים, פרקו את מטענן במרחק קילומטר ממזרח לקיבוץ, ובן-לילה אולתרו שם שני קיבוצים, "מסדה" ו"שער הגולן", בשיטת חומה ומגדל.
"מה דעתך", שאל יעקב פלמוני מדגניה א' את ישראל חופש, "לקרוא לקיבוץ שלכם על שם שני הנהרות שאתם יושבים ביניהם?"
"נהריים?"
"אפיקים"
חופש הביט בו, או מעבר לו, וגילגל את השם בראשו.
כש"השומר הצעיר מ-ס.ס.ס.ר" הפך לבית ששמו אפיקים , נאלץ מעגל ההורה המלוכד להיפתח לנקלטים מפולין, גרמניה, אוסטריה, סוריה, הונגריה, בולגריה ויוגוסלוויה, שלא רקדו אותו ריקוד, שלא גדלו על אותם שירים, שלא צחקו מאותן בדיחות ושלא לקחו ללב את המתיחות האישית בין סטאלין לטרוצקי.
עד כה היתה נוכחותו של בחור כמו ליאו רוט - גליצאי בן תרבות גרמניה, שבבוקר הוליך את הצאן למרעה ובערב הסתגר בצריפו וצייר - תופעה בולטת בחריגותה, חשודה מעט, ספק מסקרנת ספק טורדת. משהו בדיבורו השקט, בחיוכו האירוני, בכישרונו, יצר איזה חיץ בינו לבינם, שלא סיכן את אחדות הקבוצה רק משום שהיה, עדיין, בבחינת חריג כמעט יחיד. ואילו עכשיו נראו בחצר-המשק יותר ויותר חריגים כמוהו - טיפוסים כמו יצחק לוינגר האופה, בנימין מאסטרו הנגר, או יצחק לוי, סנדלר אומן, שהמסמרים הקטנים שנעץ בסוליות הלחוצות אל חיקו, לא משו מבין שפתיו, כמדומה, במעבר מבולגריה לאפיקים.
יצחק לוי לא הלך "לעבודה"; הוא הלך לסנדלרייה. מוקף שורה של פטישים קטנים, ריחות עורות ודבק, רכון על דרגשו מול אימומי העץ, עם סרט מדידה צהוב-שחוק שהשתלשל משני עברי עורפו, הוא לא עשה פחות, ולא יותר, מלרכז את ישותו הסבלנית בדרישות עתיקות היומין של מלאכתו. סבא לזרוביץ' החייט, שהגיע לקיבוץ עם מכונת תפירה ופתקיות בצרפתית - "חייט מפאריס" - שאותן תפר לצידם הפנימי של צווארוני המעילים שתפר (אותו סבא לזרוביץ' שנהג לעצור כל ילד שנקרה בדרכו, לרכון תוך הרמת משקפיו הכבדים אל מצחו, ואז, על ידי הקפצת גבותיו, היה גורם למשקפיים ליפול בחזרה אל חוטמו) היה אף הוא, בממלכתו הקטנה, אחד ויחיד ובלתי ניתן להחלפה.
לא ביום אחד הסתגל הקיבוץ לזן החדש של חברים מעין אלה, ולא ביום אחד הסתגלו הם לקיבוץ. יצחק לוי הגיע לאפיקים במעיל עור, שנלקח ממנו מיד ונתלה במחסן הכללי, לשימושם של היוצאים בשליחות הקיבוץ או התנועה לוועידות בארץ ובחו"ל. לאחר ששירת במשך כמה שנים את מטרתו כמעיל השרד של הקיבוץ והתבלה עד שאי אפשר היה להכירו עוד, הוסר המעיל מקולבו במחסן הכללי והוחזר לבעליו המקורי. יצחק לוי, שידע משהו על טיפול בעורות, פנה למזכירות הקיבוץ בבקשה לאשר לו לצבוע את המעיל כדי לרענן את מראהו. בקשתו נדחתה, בנימוק שאין לצבוע רכוש פרטי.
ההשתייכות לגרעין הקשה, הרוסי, לא התבטאה בזכויות יתר, אלא, אדרבא, בתביעות סמויות או מפורשות ממי שנמנה עם אותו גרעין. ייתכן, למשל, שקשייו של לא-רוסי כמו ליאו רוט לזכות אט-אט בהכרה מצד הקיבוץ בהיותו אמן (בשעות הפנאי, לא על חשבון ניקוי שקתות בדיר), היו פחותים מקשייו של אהרונצ'יק גלעדי, דווקא משום שאהרונצ'יק היה חלק מהחבורה הרוסית. אפשר היה לראות שהוא רוסי ממאה מטר, בעיקר אם עמד ליד אדם מעודן, תרבותי, אירופאי כמו ליאו. הוא היה איש רועם, מתפרץ, מגושם, עם תווי פנים בשרניים שנראו כאילו הודבקו בחיפזון ועם זקן פרוע ששיקף במהופך את שער-ראשו הסבוך, שאילו עלה בדעתו לסרק אותו, היה נזקק למגרפה. גוף העגלון שלו, הילוכו המתנדנד, ראשו הנטוי קדימה כנוגח את האוויר והדיבור הרוסי שנשמע מפיו כנהמה של מוז'יק שלא התקלח כבר כמה ימים, גרמו לתשוקת הציור שלו להיראות בעיני הוותיקים כגחמה מביכה מעט, טירוף קל, מין ג'וק שנכנס לו לראש ומפריע לו לקטוף צנונית.
יותר מכל, רצה לצייר את נופי האזור; אבל הפחד מתגובות החברים שיראו אותו עומד בחוץ ומצייר, כפה עליו להימנע מכך, לצייר בחדרו ולהסתפק בריבוע הנוף הקבוע שנגלה לו בחלון. גם כשעברו שנים, והקיבוץ השלים עם הג'וק של אהרונצ'יק ואיפשר לו לצייר יום בשבוע, לא הצליח אהרונצ'יק לצייר בחוץ מבלי לחוש אשם; כשיצא לצייר בשדות, הקפיד ללבוש בגדי טייח ולסחוב על כתפו קרש-בניין כדי להיראות עובד. באסיפת הקיבוץ השבועית, כשישב בפינת האולם, מכונס בעצמו, עם הסיגריה התלויה בזווית פיו, ובהה במתרחש כאדם המנסה להיזכר מה הוא עושה שם, היה מוכן לתת הרבה כדי להיחשב כזר טבעי, כמו ליאו וכמו שאר הלא-רוסים, ולא כעריק או כנפל.
כמה כיסאות ממנו, ישבו לא-רוסים שהיו מוכנים לתת הרבה כדי להתחלף איתו. אחד מהם רצה בכך עד יאוש. קראו לו ראזאק. ערבי, סוציאליסט, בנו של ראש עיריית דמשק, אידיאליסט נלהב שעזב הכל כששמע על ההמצאה המופלאה של הקיבוצים, הוליד את עצמו מחדש כחלוץ עברי והגיע לאפיקים עם מכתב המלצה ממשפחת מוגרבי בתל אביב כדי להתקבל כחבר. המכתב לא הועיל, גם לא קשרי הידידות שנרקמו באפיקים בינו לבין חברים יוצאי דמשק. הוא היה בחור מרשים, נאה, וההשכלה שרכש בביירות עם חברו לספסל הלימודים פייר ג'ומאייל, העניקה לו ליטוש תרבותי שגרם לוותיקים לחוש, אולי, מעט לא נוח במחיצתו. הוא גר במשק כתושב, לא כחבר, וכשנואש מסיכוייו להתקבל, הלך לנסות את מזלו בקיבוצים אחרים.
מנהג היה לו, לאהרונצ'יק, לצבוט את חוטמם של ילדים שנקרו בדרכו,
לנקב אותם במבטו ולהטיל עליהם אימה טובת-לב. אפילו איתמר גולני,
בכור הבנים, חש הלמות-לב מואצת כשהשגיח באהרונצ'יק המתנדנד לקראתו
על השביל.
"אתה פוחד ממני?" עצר אותו אהרונצ'יק יום אחד ושתל אותו למקומו בהצניחו
על כתפו יד שלא שקלה יותר מכפו של דב בוגר.
"פוחד? ממך? לא, מה פתאום".
"אל תפחד".
"בסדר".
"פחדת".
"לא פחדתי".
"רוצה לראות את החדר שלי?"
איתמר נלווה אליו אל היכל קודשו. כשהתרגלו עיניו לאפלולית הצריף, ראה
סלסלת פירות על השולחן וצנצנת עם פרחים שהתגלו אחרי כמה שניות כמכחולים
ומברשות. גיטרה חסרת מיתרים נשענה על מיטה צרה, חפויית מרבד אדמדם וכריות
רקומות שגובבו עליה כאילו אורגנו כך, באי-סדר מחושב, לצורך ציור "דומם".
בדים שצוירו ושטרם צוירו, קרשים ומסגרות ריקות, נשענו על הקירות ונדחקו
אל מרכז החדר בהותירם די מקום פנוי כדי לעמוד ואפילו כדי להתכופף ולחלוץ
נעליים מבלי שהמצח ייחבט באחת המסגרות. הריח שעמד בחדר - צבע טרי, נפט,
טרפנטין, מטליות לניגוב מכחולים, אהרונצ'יק - סיחרר את ראשו של הילד
כאילו נלחשו לו עשרים סודות בבת אחת, ובתוכו ניצתה פתאום תשוקה לא-מוסברת
לזכור את הרגע עד פינות החדר, עד קצווי הריח, כדי לכתוב על זה פעם,
כשיגדל.
הוא התבונן באהרונצ'יק מצייר עד שהחשיך בחוץ וצרצרים למדו כינור בעשב סביב הצריף. אהרונצ'יק נזכר שיש הצגה הערב, והם יצאו והלכו אל מרכז הקיבוץ. על במה שהוקמה בחצר מתחת לירח, התהלכו שחקני "הבימה" ונופפו בידיהם בסערת רגשות. אחרי ההצגה ישבו הוותיקים עם חנה רובינא והעלו זיכרונות מהצגות בכיכובה שראו במוסקווה. למחרת, אפופים עדיין בשובל ההצגה, המשיכו לגור באפיקים ובמוסקווה בעת ובעונה אחת. פרטים שכוחים מנעוריהם דופדפו כאלבום שנמצא מחדש. אפשר היה להתרפק על זה ימים, אלמלא פרצה פתאום המלחמה הגדולה בהיסטוריה.
לסיה גלילי סקר באוזני החברים את הפלישה הגרמנית לפולין והעלה השערות לגבי התפתחותה. החברים האזינו בדריכות. באתנחתות שבהן עצר לסיה כדי ללגום מעט מים, נשמע רק רחש התרוצצותן של חולדות חדר האוכל לאורך קרשי התקרה. ניסיון צבאי לא היה ללסיה (בתרגיל-הסתוות שנערך בקיבוץ, נראה פתאום עלה-בננה רץ, והחברים נדו בראשם לנוכח הגאון), אבל מיום שעמד על דעתו בלע כל ספר או חוברת שנגעו באסטרטגיה, וצבר כך, בהדרגה, יכולת מוכחת "לקרוא את המפה" מתוך דיווחי הרדיו והעיתונים, כסוחר בעל טביעת עין המחטט בגל גרוטאות. גם אם איש לא הצליח לרדת לעומק התיאור של ה"מצב", שנשמע מפיו נפתל יותר מהמציאות הנפתלת עצמה, הבינו כולם שבאופן כללי רע מאוד, ובקרוב יהיה עוד יותר גרוע.
מה עושים? צריך לעזור לאנגלים נגד הגרמנים כאילו אין ספר לבן, ולהילחם בספר הלבן כאילו אין גרמנים, אמר בן-גוריון, וראש הממשלה החדש של אנגליה, שנראה כבולדוג שאולף לעשן סיגר, לא נשמע מעודד יותר; "אין לי מה להציע לכם", הודיע לעמו עם כניסתו לתפקיד, "מלבד דם, יזע ודמעות". אמא רוסיה, למרבה המבוכה, עשתה יד אחת עם גרמניה וטחנה את פולין ממזרח. מטוסים איטלקיים הפציצו את תל אביב וחיפה. בתל אביב נהרגו כמאה איש, בחיפה חמישים. שניים מחברי אפיקים , ששהו בחיפה בזמן ההפצצה, היו בין הנספים. הם נקברו במרחק קילומטר ממערב לקיבוץ, על שפת מצוק תלול כקיר, שלרגליו התפתל הירדן בערמומיות בתוך סבך בראשיתי של קני-סוף. הסבך שרץ חזירי בר, חתולי ביצות, נחשים, לוטרות, נמיות וציפורים שהתפטמו מדגיגוני הנהר עד שהיו כבדות מכדי להימלט מטורפיהן. קבריהם של שני הרוגי ההפצצה לא היו הראשונים על שפת המצוק; מאז שהקיבוץ התיישב על אדמתו, נקברו שם כבר שני ילדים ושלושה חברים שמתו מטיפוס-מעיים. ההלוויה, כקודמותיה, התבצעה בלי טקס, בלי תפילת אשכבה, בלי נוהל. החברים חפרו, טמנו, כיסו, והביטו דקות ארוכות, חשוקי שפתיים, בשתי תלוליות העפר השותקות.
42 חברים וחברות התגייסו לפלמ"ח שזה עתה הוקם. 73 התגייסו לבריגדה ויצאו לחזיתות אירופה וצפון-אפריקה. אחד מהם נספה בים עם 22 חבריו ליחידה, שסירתם הוטבעה בדרך ללבנון. אחר נספה בים כשספינת התובלה שבה הפליג לעבר מאלטה הופצצה על ידי מטוס גרמני. יום-עיון לרפתני עמק הירדן, שהסתיים, להנאת משתתפיו, בשיט על הכנרת, גבה משום מה, מחיר דומה; הסירה טבעה עם 11 הרפתנים שהיו בה, וגיטה מוצרי, שהיתה ביניהם, הוסיפה עוד תלולית לשורת הקברים שעל שפת המצוק.
נגריית הארגזים הפכה בשנות המלחמה למפעל של ממש. הצבא האנגלי נזקק לארגזים בכמויות שאי אפשר היה לספקן בעבודה ידנית. נרכשו מכונה לתפירת ארגזים, מכונה לקילוף גזעי אקליפטוס ומסור חשמלי. נבנו אולמות ייצור נוספים. עוד ועוד חברים נרתמו לעבודה במפעל. מה שהיה עד כה ענף בין שאר ענפי המשק, נעשה, מהר יותר מששיער מיטיה קריצ'מן, לעיקר פרנסת הקיבוץ. אברהם שלונסקי, שהתקבל באפיקים כמורה-דרך רוחני ונלקח לסיור במפעל, העניק למפעל שם תנ"כי - "קלת" - לזכר קליתות-הביכורים שנשאו בני ישראל לבית המקדש.
עד שהתרגלו חברי הקיבוץ לשם הלא-שגרתי וחשו כי ירדו לסוף דעתו של המשורר, השתנה המפעל במידה כזאת, ששמו לא שיקף עוד את הנעשה בו. במקביל לייצור הארגזים, נפתחה בו מחלקה לייצור דיקטים, והמחלקה גדלה במהירות והשתרעה על עיקר אולמות המפעל. בולי אקליפטוס הושכבו בכניסה למפעל וטופלו במכונות חדשות, גדולות בהרבה מאלו ששימשו לתפירת הארגזים. מנוף חבק את הבולים בשרשרת ברזל כבדה ונשא אותם על כפיו אל פס הייצור. מכונת קילוף גילגלה אותם על להבי סכיניה ופרשה אותם ליריעות דקות, שנמרחו בדבק, הונחו אלו על אלו והודקו למיקשה אחת, שמידותיה כמידת צידו האחורי של ארון בגדים. השם "קלת" לא אמר כלום על ההתפתחות הזאת, שדחקה את הארגזים לירכתיים. אבל שם שנתן שלונסקי, לא מחליפים.
במקביל, התפתחו והתגוונו ענפי החקלאות של המשק. דחפור חפר בריכה, ולאחר שמולאה במים, הוטלו אליה דגיגי קרפיונים שהשמועה על קיומם עשתה לה כנפיים בין השקנאים, החסידות ושאר ציפורי קו אפריקה-אירופה. בריכת עפר אחרת, שנועדה לשמש כמאגר לימי מחסור, שימשה בינתיים כבריכת שחייה לחברים. ניטעו תמרים ותפוחים. בארנבייה שהוקמה בחצר הזדווגו הדיירים בשצף קצף. ענן ארבה נחת על השדות ואיים לכרסם בן-יום את היבול השנתי. כל הקיבוץ יצא בריצה לשדות, והענן התרומם כגמל ממורמר והסתלק לפני שבא על סיפוקו.
תנובת הירקות, הפירות, התבואה, הדגים, הביצים והחלב של ענפי המשק, הגיעה במהלך השנה לרמה שאיפשרה לחגוג בקיץ, לראשונה, את טקס הבאת הביכורים. הילדים, זרי אספרגוס בשיערם וסלים גדושים על כתפיהם, שרו על שיבולים זהובות, כפופות מעומס גרעינים. הנערות הרוקדות החוו בידיהן תנועות של קציר בחרמש (כפופות על רגל אחת) ובמגל (זקופות שוב, כחותרות במשוט), בלוויית חלילית, תוף-מרים וטמבור.
דירות לא נבנו בזמן המלחמה למרות התווספותם המתמדת של מעפילים ועולים אחרים לאוכלוסיית הקיבוץ המצטופפת. בעיית הדיור ורווחתו של החבר עמדה, כרגיל, בתחתית סולם העדיפויות. אם היה כסף לבנות משהו, הוא הוצא על מבני ציבור. חדר אוכל חדש, מקומר תקרה, נבנה במרכז החצר, לא רחוק ממגדל המים, חות, התרוצץ כטיפשועורר התרגשות עזה בלבו של תן אחד, שפרץ אליו באחת האר גמור על הנסורת שכיסתה את הרצפה ונשך כמה חברים ברגליהם. נבנה סניף דואר, ונבנה גם בית כנסת למען הורי-חברים שברחו מאירופה ומצאו מקלט בקיבוץ. נבנו כיתות ראשונות לבית ספר, ומעתה לא היה עוד צורך לשלוח את הילדים ללמוד בדגניה א'.
ההתפתחויות בבית החרושת, בסככות הציוד החקלאי, במוסך ובאתרי הבנייה, זרעו ברחבי המשק קרשים, מסמרים, חלקי מכונות, מיסבים ופגרי מנועים שביניהם התהלך כמהופנט הילד אלי פלס. במקום לשחק כדורגל עם שאר הילדים, הוא נבר בפינות הסתר המוזנחות שבין הסככות וגובב ברגים, גלגיליות, צירי דלתות, קת של משור, יצול חלוד, ראש-ברז. הוא בנה לו סככה זעירה משלו, שבה צבר ושיקם את האוצרות שמצא. מחוץ לה, בנה שובך יונים מפחי נפט. הוא בנה טיסן שהמריא בכוחות עצמו על ידי גומי מלופף; כשהגומי המפותל עד קצה יכולתו נעזב וזינק להתיר עצמו מליפופו, הותנע המדחף והטיסן התנתק מהקרקע. המבוגרים, לעומת זאת, לא יכלו להתנתק מהקרקע בימים מתוחים אלה, שעברו בציפייה כוססת לב למכתבים מחברים מגויסי-בריגדה שלחמו בחזית איטליה ולאות חיים מאלה שגויסו לפלמ"ח. באסיפות הקיבוץ גולל לסיה גלילי ניתוחים שוטפים של התפתחות המלחמה ומגמת פניה, והיות שבינתיים כבר ידעה הצמרת הביטחונית בארץ שבקיבוץ אפיקים יושב פנומן שאגר בקודקודו כל תורת לחימה שגובשה מאז מלחמת פלופונז, הוטל על לסיה לייסד ולערוך כתב-עת אסטרטגי - "מערכות" - שיעזור למפקדי הפלמ"ח להבדיל בין ימינם לשמאלם בשדה הקרב.
פלוגות פלמ"ח שהו באפיקים כבמחנה הכשרה. חלק מהשבוע עבדו הפלמ"חניקים עם החברים, חלק מהשבוע התאמנו בנשק, ובזמן הנותר השתדלו להקסים בנות. אחד מהם התאהב בנערה יפת צמה ורקם עמה קשר מסועף של חילופי מבטים. כשהתארגנה הפלוגה לצאת לפעולותיה, נתן לה בקבוקון בושם שהיה שמור אצלו מראש לרגע הפרידה, עלה עם חבריו על הג'יפ וניפנף לה מבעד לאבק-ההתרחקות. הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו לאורך כל הדרך.
קבוצות של נוטרים עברו אף הן הכשרה בקיבוץ, ביניהן קבוצה של חברי בית"ר. חברות-נוער הגיעו לקיבוץ בזו אחר זו מפולין, מצ'כיה, מיוון, מרומניה. מבוכנוואלד. לנוכח פני היתומים האלה, שבאו מן הזוועה והיוו הוכחה חיה לקיומה, הבינו החברים מה מתחולל ברגע זה על אדמת פולין, והתאספו, מוכי הלם, לציין איכשהו (בשירה, בנגינה, בסיפור על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב) את יום הכיפורים.
בערב ליל-הסדר עלה אליק שומרוני על הבמה ואמר: "כל חג ומועד, השנה
ובבאות, מהול יהיה טיפות מרי וזעם אשר נטוף תיטופנה מאותו שדה קטל עצום
בו הועלה עם שלם לגרדום. מצווה לספר ביציאת מצרים; וחובה תהיה לספר,
וימסור אב לבנו וסב לנכדו, את אשר עוללו ליהודים על אדמת נכר. מתוך
החפירות, מגיא ההריגה, מבעד לברק היריות באישון לילה, רואים הם את האור
הגדול השפוך על המשפחה המסובה כאן, על הבית, ושומעים את רננת ילדיו. חייב
כל אחד מאיתנו לראות את עצמו כאילו הוא נסע בקרונות המוות. בלבנו תקווה
כי שוב ישובו החברים מן המערכה הגדולה, ואיתם שארית הפליטה לארץ הנבנית.
אז, רק אז, נסב אל שולחן האחים הערוך".
בגן הילדים, סביב השולחן הערוך, התקוטטו הילדים מי יקבל ראשון את
הסכין.
"ביוגוסלוויה יש לכל ילד סכין", ציטט אחד מהם, בהתפעלות, פיסת-מידע
שקלט, כנראה, מהוריו.
"אמא שלי סיפרה לי", ענתה הילדה שמולו בשולחן, "שאצלם בבית היו לכל אחד
אפילו כף ומזלג".
הגננת עברה מילד לילד והשגיחה שכולם אוכלים את הדייסה. רובם שנאו דייסה,
והגננת, שלא ויתרה להם, רכנה מעל לכל סרבן ואטמה את אוזניו בעוצמת-לחיצה
שגרמה לפיו להיפתח מאליו, כפח-אשפה, ולקלוט ללא התנגדות את כף החומר
הלבנבן. אחרי חוויית האוכל, ציפתה לילדים במרפסת-הגן החוויה המשלימה, של
הוצאתו מגופם. הילדים הושבו על סירים שקובעו בשורה לתוך דיקט ארוך של
"קלת", חמישה מכל צד, ומי שהתמרד וניסה לקום לפני שהטביע את חותמו בסיר,
הושב מיד בחזרה בזרועה הנטויה של הגננת. מרדנים כרוניים נכבלו לדיקט.
בערב, כששולחו לבקר את הוריהם, צימררו אותם יללות התנים שמעבר לגדר
הקיבוץ. "אלוהים, תשמור עלי", התפללה אחת הילדות, וכשהגיעה לדירת הוריה
וסיפרה להם על כך, כעס עליה אביה: "אין אלוהים".
סוף המלחמה היה גם סוף הידידות עם הבריטים. מרגע שהיישוב חדל לשרת את תועלתם הצבאית, פנו נגדו הבריטים בלי לבזבז זמן. הם פשטו על המשק, חשפו סליקים, החרימו כל כלי-נשק שמצאו (הם מצאו הכל, מלבד שני רובי ציד ושלושה אקדחים) ולקחו מאה חברים למחנה המעצר ברפיח. פיצוץ מפקדתם הראשית במלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל, לא עשה אותם חביבים יותר. תחת כל קצין בריטי שנחטף ונתלה על ידי אחת המחתרות, הופיעו קצינים חדשים שהיו להוטים לגרש כל מה שזז לקפריסין, למאוריציוס, או לכל הרוחות. אבל ההתנכלויות ההדדיות הביאו אותם, תוך שנה-שנתיים, למה שמכונה גועל נפש מרוכז, ולציפייה כנה לכך ששר המושבות הממונה עליהם יורה להם סוף סוף לחזור הביתה, אל הסגריר הנעים וחליפות הטוויד, ויאפשר להם לשכוח את המזרח התיכון הדפוק, לשתות בשקט בירה, להמר על סוסים ולהאכיל סנאים בפארק. שר המושבות הודיע על התקפלות, עצרת האו"ם אישרה את תוכנית חלוקת הארץ, ולמחרת פרצה מלחמת העצמאות. הקיבוץ גודר בתיל כפול ונאסר על החברים לצאת מהגדר ללא רשות. בתי הקיבוץ מוספרו, כדי להקל על איתור מיקומם של שומרי הלילה. המשאיות שוריינו. נאגר דלק. מעבר לשדות התהלכו חיילי הלגיון הירדני, שלא ניסו כלל להסתוות. אווירון סורי הפציץ את המשק, גרם נזק קל וזרע בהלה בארנבייה. פגז ירדני שכוון היטב אל ביתן המשאבות שליד הירמוך, הבטיח בכך שהשנה לא יגיעו מים לבננות. חצר הקיבוץ הפכה לרשת של שוחות, מקלטים ועמדות. מעל לירדן נבנה גשר-חביות, כמילוט מערבה, אם לא תהיה ברירה.
בנימין יבזורי מונה למפקד ההגנה על המשק. איתן יבזורי, שייקה פלדמן ק לוין בני ה-17 השתתפו בקרבות שלמרגלות התבור. איתמר גולני בן ה-20ורוד כבר היה קשיש דיו לפקד על פלוגה בקרב לטרון. צבי ברנר, צולע על ירכו מפציעה שספג בחזית-איטליה, יצא לארה"ב כדי לרכוש נשק ולגייס אנשים. אליק שומרוני הקים חיל חדש - "נח"ל" - ופיקד עליו ממרומי קרחת עטורת בלוריות-צד מתנפנפות בנוסח בן-גוריון.
על המשק ירד ליל הסתיו והצית כוכבים חרש חרש. לסיה גלילי, שזה עתה פירסם את החוברת "נורמות אסטרטגיות בריטיות", הסביר לחברים, באסיפה, את יחסי הכוחות ואפשרויות-המתקפה המסתמנות בצפון הארץ ובדרומה. רק בודדים נכחו באסיפה וזכו לשמוע את הערכותיו האסטרטגיות של לסיה; 140 מתוך 200 חברי הקיבוץ היו מגויסים בחזיתות השונות, וכמה מהם נהרגו, או עמדו להיהרג, בשעה שדיבר; הבלתי-לוחמים - 366 ילדים, 61 הורי-חברים, נשים הרות, מורות ומטפלות - פונו לחיפה ושוכנו עד להודעה חדשה במסדרונות בית הספר הריאלי. בגבעות שמצפון לתבור התקדמו יהודה קופילבסקי, שמואל גרומן וחברים אחרים מאפיקים אל כפר ערבי מבוצר. הם הצליחו להפתיע את שומריו, שנפלו על נשקם לפני שהספיקו להשיב אש. תוך דקות התעשתו שאר תושבי הכפר, שנהרו בהמוניהם וירו על הכוח מאחורי גדרות אבן. 25 הלוחמים המכותרים עמדו חשופים, ללא דרך נסיגה. יהודה קלט ברסיס שנייה את פניו של ערבי שכיוון אליו את נשקו, והכרתו הצטמצמה לידיעה שהוא מוכרח לירות ראשון. הוא ירה ראשון. גם בצלף שמימין. גם בזה שצץ מאחורי כתפו. אבל אז אזלה התחמושת. שמואל גרומן, ששכב על הקרקע פצוע אנושות, ביקש מיעקב שיתקע בו כדור אחרון. יעקב ויהודה הצליחו לגרור אותו אחורה אל מחוץ לטווח האש. יהודה החזיק את ידו של שמואל והביט לתוך עיניו. הן היו פקוחות, שלוות מאוד.
חצר אפיקים סבלה ממחסור משווע בנשק. בעמדה שליד הרפת שמרו ארבעה חברים. לכל אחד מהם היה רובה מסוג שונה. לרשות כל רובה עמדו 50 כדור. כשישראל חופש חזר מחיפה, שאליה ליווה את הנשים ההרות, רץ אליו אורי רפופורט וחטף מידיו את הרובה כדי לצאת לשמירה, לאחר יום שלם שבו עמדה בפניו הבחירה בין התחמשות בטוריה להתחמשות בקלשון. מצד שני, המחסור בנשק הוליד יצירתיות. מיטיה קריצ'מן בנה להביורים אחדים מצינורות, ברזים ומכלי-בנזין קטנים, והשומרים חגרו אותם על הכתף והמתינו, כדרקונים במאורתם, לרגע שבו תגרה אותם צללית של ערבי לשגר לעברה יריקה של אש.
אלי פלס בן ה-14 מצא חלקי רובה נושנים, הרכיב אותם לפי חוש והשלים את החסר ברכיבי-מתכת שהואילו להזדמן לידו. מתחת לכוונת תקע חתיכת נחושת כדי למנוע פריצת גאזים, ובשבת, כשאף אחד לא היה במסגרייה, התגנב לשם כדי לנסות את הכלי. הכאב שפילח את צלעותיו אחרי היריה, הבהיר לו שחתיכת הנחושת לא עמדה בלחץ וניתזה אל תוך גופו. בבית החולים, כשהחלים מהניתוח, אמר לו הרופא שאילו פגעה חתיכת הנחושת סנטימטרים אחדים גבוה יותר, היתה חודרת ללבו. הנער, במקום להתמוגג ממזלו הטוב, סינן בעקשנות: "יהיה רובה. יהיה רובה".
בבית הספר הריאלי בחיפה, על מזרונים שפוזרו לאורך רצפת המסדרון, הגננת שלפהישבו הילדים סביב ארגז תפוחים שנשלח אליהם מהקיבוץ. ור מכתב שהיה תחוב בין התפוחים, וקראה לילדים את כתב ידו הזך של מולה זהרהרי, אבא של נורית. "אני אספר לכם על התפוחים ששלחנו לכם. זה היה יום חם ואנחנו עבדנו בשדה במכונת המכבש. הטרקטור טירטר ורעש וכבש תבן בחבילות. יודעים אתם כמה חבילות הוא עשה במשך היום? מאתיים שלושים וחמש! יה!.. המון חבילות, והוא יכול לעשות גם יותר מזה, אבל באותו היום הוא השתעל ונתעכב וביקש מאיתנו כי נשלח אותו למרפאה שלו, אל מוסך הטרקטורים.
"כשגמרנו את העבודה, שתינו מים קרים עם קרח. שתינו פעם ועוד פעם שתינו, ואחר כך אמרנו די, ובכל זאת יהושע מכיתת העלייה שתה עוד ספל אחד, ואחר כך נשאנו את עינינו והנה גן התפוחים לפנינו. הלכנו שמה ומצאנו תפוחים אולי מיליון ואולי אלף ואולי המון. טעמנו, והנה הם חמוצים, חמוצים כל כך עד שעצמנו את העיניים הרבה הרבה. וזהו סוף המעשה - כמו על גדי לבן ושה - שהלכו על הכרמל - והתגעגעו מאוד שם אל - אבא ואמא ולכל אפיקים . ונוקי שלום ונשיקות, אבא מולה אמא רחל".
איתמר גולני כתב הביתה: "ערב. הרוח דופק ומתפרץ בעד סדקי האוטו. קור בעצמות. הכל מסביב עוטה ערפל. מרחקים עוברים לעינינו במעוף. הרים ובקעות, עליות וירידות. אורות קיבוץ מנצנצים למרחוק. ריח עשן חריף וקפה ערבי נודפים מהשבט השוכן בקרבת הכביש. האוטו נוסע, המראות חולפים כעל בד קולנוע. הרגשה נפלאה, תענוג לראות את ארצנו בכל זוהרה, בכל הודה המתגלה בה בסערה. אך הקור מציק. מצטופפים. כל אחד מנסה להסתתר מאחורי כתפי חברו כדי להתחמם מעט. אך הכל ללא הועיל. קר. וגם הקור אין ביכולתו לנתק, לצמצמם או להשכיח את פינת החמדה, את הבית".
מן הרדיו שבמועדון החברים בקע קולו של בן-גוריון, שהכריז על הקמת מדינת ישראל, ולמחרת, בבוקר אביב נאה של אמצע מאי, פלשו צבאות ערב לעמק הירדן. הלגיון הירדני כבש את תחנת החשמל בנהריים. כוח עיראקי תקף את קיבוץ גשר. מטוסים ותותחים הפציצו את קיבוצי העמק. שער-הגולן ומסדה, שפונו מיושביהם, נכבשו ונבזזו. ז'ורה שנאן מונה למפקד אזור דגניה; כמה חברים בראשות חייקל רוזן יצאו לעזור לקיבוץ גשר להדוף את ההתקפה; מחלקה בראשות יהודה פילבסקי יצאה לכבוש את צמח.ק
כוח-חייקל הגיע לגשר בלילה, תחת אש כבדה של מרגמות, תותחים ומיקלעים. חברי גשר ניסו לתפוס מחסה בתעלות ובמקלטים. מלבד מקלט אחד הראוי לשם זה (שבו הצטופפו הנשים, הילדים והתינוקות), היו כל המקלטים בורות פתוחים שתותחני האויב התחרו מהבוקר בקליעה אליהם, כילדים המשחקים בגולות. הפגזים פוצצו והתעלות התמלאו מים. החבריםחרשו את המשק. החשמל נותק, צינורות זחלו בתעלות המוצפות עם רובה ביד אחת ושקית מזון בשיניים. כל אחד נגע בזה שזחל לפניו, כדי לא לתעות בחושך בסבך התעלות. מבין הדי ההתפוצצויות נשמעה געיית פרות פצועות. צריפי הקיבוץ בערו בחושך. צעקות מתעלה לתעלה היו הדרך היחידה לארגן את ההגנה, לברר מי חי, מי נפצע ואיפה, בעצם, האויב.
באותה שעה התגנבה המחלקה של יהודה קופילבסקי לעבר צמח דרך השיבולים הגבוהות של השדות החשוכים. מעט לפני היעד, ניתך עליהם מטר יריות. הם השתטחו, הסתערו בזחילה וזרקו רימונים אל שער החומה עד שפרצו פנימה. טנקים סוריים גלשו מצפון במורד הגבעות, וכשהגיעו לטווח אש, פצחו בכתישה ארטילרית שעליה לא היתה ליהודה ול-20 אנשיו תשובה הולמת, או אפילו בלתי הולמת. שבעה נהרגו, ארבעה נלחמו פצועים. רצוץ, חבול, עם כדור בזרועו, נסוג יהודה לפנות בוקר עם שארית הכוח וחזר לאפיקים.
מעל הכנרת קפץ איתמר גולני, מצנחו על גבו, ממטוס תובלה של צה"ל. מצנחו הקדים להיפתח, נתפס בכנף-מטוס מעל הכנרת, הסתבך במיתריו ונקרע. איתמר, שנפל כאבן אל מותו באגם, היה החלל התשיעי של הקיבוץ מתחילת המלחמה. רבים במשק איבדו את הטובים בחבריהם מן המשקים הסמוכים. הנערה שחיכתה לאהובה הפלמ"חניק, התבשרה על מותו ואימצה אל חיקה את בקבוקון-הבושם שנתן לה לפרידה.
והמדינה יצאה לדרך. לירה ישראלית, ששוויה רבע דולר, החליפה את הפונט המנדטורי. הפרוטה החליפה את המיל. מנורת קנים עטורת ענפי זית נקבעה כסמל המדינה, למרות מחאתו של גרשום שוקן, שטען שהסמל הוא עלבון אסתטי. על חוף תל אביב, בבניין ששימש בעבר כאולם הקולנוע "קסם", הושבע ויצמן לנשיא, ובן-גוריון הציג את ממשלתו בפני הכנסת. אחד מחברי הכנסת היה אריה בהיר מאפיקים. יום העצמאות הראשון נחוג במצעד צבאי בירושלים. מצעד מקביל, בתל אביב, נותר תקוע במקומו מבלי לצעוד, בגלל הקהל הנלהב שחסם את דרכו. העלייה ארצה זרמה בקצב של אלף איש ליום, והסתכמה עד סוף השנה ברבע מיליון עולים. 50 אלף יהודי תימן ו-100 אלף יהודי עיראק הוטסו ארצה ברכבות אוויריות. הרצל, בארונו, הוטס מווינה ונטמן בירושלים בהר שנשא מעתה את שמו.
באפיקים נקלטו גרעיני עליית-נוער ממצרים, דרום-אפריקה, יוון, עיראק, איראן, תימן, מרוקו והודו. מולה זהרהרי שימש להם מדריך, מורה ותחליף אב. הקיבוץ גדל, ומפעל הדיקטים "קלת" גדל גם הוא. במקום להשתמש כמקודם באקליפטוס מקומי כחומר גלם, הובאו מעתה בולי ענק שנכרתו ביערות אפריקה, הושטו באוניות משא והובלו מנמל חיפה במשאיות כבדות, שלעומתן נראו המשאיות הישנות של הקיבוץ כצעצועים. הביקוש לדיקטים של "קלת" עלה בהתמדה. היקף הייצור במפעל היה עכשיו גדול מכדי שחברי הקיבוץ יוכלו לעמוד בכוחות עצמם בלחץ ההזמנות. לא היתה ברירה אלא להעסיק, לראשונה, פועלים שכירים. לא חסרו חברים שנתקפו מרה שחורה לנוכח המהלך הזה, שסימן בעיניהם את הידרדרות הקיבוץ מחבורת פועלים לחבורת מעסיקים. ההימנעות מעבודה שכירה היתה תמיד מקור גאווה לקיבוץ. אבל מגאווה לא עושים דיקטים.
15 פועלים שכירים, עולים חדשים ממרוקו וטוניסיה, הובאו ל"קלת" ממעברת צמח. 140 מעברות, ובהן מאתיים-אלף דלפונים באוהלים דולפים, צצו ברחבי המדינה, והמצב בערים, במושבים ובקיבוצים לא היה מרנין יותר ממצבן של המעברות בכל הנוגע למזון, דלק ושאר מצרכי יסוד. המדינה היתה מרוששת, ומבחינה כלכלית היא התנהגה כמטורפת כשקלטה כמות עולים שהכפילה בבת אחת את אוכלוסייתה. על הנייר, לא היה לזה סיכוי; בפועל, הכריזה הממשלה על משטר צנע וקיוותה שהציבור יחזיק מעמד עם אבקת-חלב, תחליף-קפה והקצבה יומית של חצי-ביצה לראש. בניצוחו של שר הקיצוב דב יוסף - שהפך חיש קל לאדם השנוא במדינה - הודבקה על כל מוצר ומצרך החותמת "לכל", ממסוגרת במגן-דוד לבן על רקע עיגול שחור, וחולקו פנקסי תלושים שאיפשרו (ובדרך כלל, לא איפשרו) לקנות מוצרים לפי שיטת ניקוד. לא היו ימים יפים מאלה לספסרי השוק השחור. אנשים עמדו בתור ללחם, לבשר, לקרח. "בידי הממשלה מלאי מזון לחצי שנה", הרגיע שר החקלאות פנחס לבון את הציבור, אבל המצב העולמי (מלחמת קוריאה) והישראלי (מחסור במטבע-חוץ) גרם לאזרחי המדינה לסמוך פחות על אספקת המזון הממשלתית, שהתאחרה, ויותר על חבילות-שי מקרובי משפחה בחו"ל. האסיפה השבועית באפיקים דנה בשאלה הנוקבת, אם להתיר לחברים קבלת חבילות-שי ומתנות מקרובי משפחה וידידים. "להרים!", פקד יושב ראש האסיפה, אברש'ה לשם, ב-ר' רוסית מתגלגלת, וידיהם של החברים שתמכו בקבלת מתנות התרוממו לספירת קולות. "להריד!", פקד אברש'ה, והקיש על השולחן לאות סיכום בפטיש-העץ שבידו. ההצעה נפלה.
היה זה חורף קר במיוחד, שבשיאו כיסה שלג את הארץ כולה. באפיקים, כמו ביישובים חקלאיים אחרים, ניזוקו קשות גן הירק, הפרדס והבננות; המחסור בירקות ופירות שהעיק בלאו הכי, הורגש עכשיו ביתר שאת. השלג חלף-הלך לו, ובאביב פרצה מגפה ארצית של פוליו, שקטלה ילדים רבים. בכניסה לחדר האוכל~{ הציב דב פייגין פסל ברונזה לזכר ילדי הקיבוץ שמתו ממחלתם. משהו ביופיו הירקרק, החידתי, של הפסל הזה (ילדה עירומה, ששערה קלוע לכדור על עורפה, מאכילה איילה מכף-ידה ומלטפת את גבה של האיילה בידה השנייה), עשה אותו כה שייך למקום, עד כי מיד עם הצבתו נראה כאילו עמד שם מאז ומעולם. פייגין לא היה היחיד בקיבוץ שפיסל. על אחד הדשאים רבץ אריה-אבן לבן, נקבובי, חמוד כפודל, שסיתתה שרק'ה פרס-אלרואי. לא היה ילד בקיבוץ שלא רכב עליו. על דשא אחר גוננה כבשת-אבן על טלה נפחד שטמן את ראשו בחיקה, מעשה ידי נעמי בקר. פסלי עץ של שתיהן (דיוקנאות, עזים, ינשופים, יונים), שגולפו משאריות בולי העץ של "קלת", עמדו במרפאה, בחדרי החולים ובמועדון החברים - חלקלקים, קרירים ועגלגלים באופן שפשוט הכריח ללטף אותם. התמונות שנתלו בחדרי החברים נוצרו אף הן על ידי אמני הקיבוץ. משעה שנתלו בדירות, לא הפכו לרכושם הפרטי של החברים. הן היו חלק מהנוי של הקיבוץ: נוי פנימי, סלוני, כהשלמה לנוי החיצוני של הגינות והדשאים. דירות החברים היו חללי תצוגה של מעין גלריה אחת גדולה שהציגה בתפזורת את פרי-מכחוליהם של ליאו, אהרונצ'יק ופנינה ייני. לצד תמונות אלו, נתלו רפרודוקציות של קטה קולויץ (פועלות קשות-יום כפופות על הנולים באיזה מפעל טקסטיל, בגווני חום-שחור) והרפרודוקציה של תמונת ה"גז" הצהבהבה של שלום סבא. תמונה זו, שזכתה לתפוצה ארצית, צוירה שלוש שנים קודם לכן בדיר של אפיקים . סבא שהה אז במשך שנה בקיבוץ כאמן-אורח, ומילא פנקסים בסקיצות ורישומים מאורחות חייו.
שיטת הרפרודוקציות נטולות הערך הכספי, ענתה על הצורך ליהנות מאמנות מבלי להיגרר לרכושנות פרטית; אבל המהפכה העיקרית במושג ה"תמונה" - כנחלת הכלל ולא כפריט בורגני - התבצעה הודות למפגש בין ליאו רוט לבין הדיקטים של "קלת". ליאו, שהבין את הפוטנציאל הטמון בדיקטים כקוליסות וכתפאורות תלויות, צייר עליהם סדרות של ציורים עלילתיים שהתאימו לחגי ישראל, לחגי הקיבוץ ולהצגות החוג הדרמטי. סדרות אלו נתלו, כל אחת במועדה, סביב קירות חדר האוכל, שהפך כך לתערוכה מתחלפת במחזור רב-שנתי. סגנון הציור של ליאו, שהקיף את החברים שלוש ארוחות ביום, נטמע בדופק-תודעתם והפך למשהו הכרחי, משותף, מובן מאליו, כמו מגדל-המים, עדר הצאן וגגותיו המשוננים של המפעל, עם חלונותיהם העגולים כצוהרי ספינה, שהופיעו כאלמנטים קבועים בציוריו. ילדי הקיבוץ ספגו את תפאורות חדר האוכל של ליאו, את ניחוח הפיתות המתובלות בבצל מטוגן שעלה מהמאפיה של לוינגר ואת השתקפות העצים בבריכת-העפר שמאחורי הרפת. אחרי הרחצה בה, מוכי תיאבון, היו גרשום ונורית זהרהרי הקטנים עוצרים בלול התרנגולות, מתחננים אל חוה לפיד עד שנתנה להם שתי ביצים, שוברים אותן לכוס בהגיעם הביתה, מוסיפים טונה סוכר, בוחשים לגוגל-מוגל ושותים את זה על המרפסת בתענוג כמעט דתי. בלילה, תחת הכילות, לאור העששית של הגננת, חילחלו אליהם מקצבי שיריה הנוגים של קדיה מולודובסקי. פיתחו את השער, פיתחוהו רחב, עבור תעבור פה שרשרת זהב: אבא ואמא ואח ואחות וחתן וכלה במרכבת קלה, סבא וסבתא ודוד ודודה ונכדים ונינים במרכבת פנינים, אגס ותפוח ודבש לקינוח ורקיק צהבהב על צלחת זהב. בווארשה, בפרוור נידח, ביצה, חצר ובית שח: שם גרה הילדה איילת, ויש לה שמשיה תכלכלת. רוצה איילת עם הציפורים לנדוד, עד שהיום יחשיך מאוד מאוד.
בן-גוריון ושלונסקי באו לחוג עם החברים חצי יובל לייסוד הקיבוץ. משולחן הכבוד בחדר האוכל, עם שלונסקי לשמאלו, מולה זהרהרי לימינו והדיקטים המצוירים של ליאו בגבו, קרא בן-גוריון לברית-המועצות לפתוח את שעריה לעליית היהודים ארצה. ביום חגם יכלו החברים להביט סביב בסיפוק: למרות הצנע, נוספו למשק ענפים חדשים, בניינים חדשים, עצים חדשים, חברים חדשים, מכונות חקלאיות ומכונות-חרושת. ליד הרפת נבנה מגדל תחמיץ. ליד המוסך התרומם סילו לאחסון תערובת, שעלה בגובהו על מגדל המים. מכונת חליבה ניידת שהוכנסה לרפת, חתמה את עידן החליבה ביד. מרדכי אורלאנדר גידל אווזים. "קלת" התחיל לייצא דיקטים לחו"ל. צינור מים עבה, ירוק-בוהק, הוביל את מי הירדן לשדות ולמטעים שממערב לקיבוץ. על רמת סירין שמאחורי הירדן נחרשו שדות-ענק לחיטה וכותנה. לאורך הגדר המזרחית של המשק נטעו ילדי בית הספר שדרת אקליפטוס, הן למען הנוי והן למען חסימת הקיבוץ מפלישה אפשרית של טנקים, ובצידו השני של המשק נבנה מחנה צריפים לגרעיני נח"ל.
החומרה הספרטנית של ימי ראשית הקיבוץ התרופפה קצת, ורווחת החבר לא נתפסה עוד כעניין שיש להתפלץ ממנו. העיתון "דבר", שהגיע עד כה בעותק יחיד, חולק עתה לכל שני חברים. בבתי המגורים החדשים הותקן בית-שימוש לכל שתי דירות. בחורף חולקו לחברים תנורי נפט, ובקיץ הוסעה קבוצת מבריאים לנופש בנתניה.~{ הילדים לא אולפו, כבעבר, לקרוא להוריהם בשמותיהם כלאנשים זרים, וגם ילדים שלא בהכרח נולדו למי שנחשבו כאבותיהם - ושתווי פניהם הסגירו דמיון לא-מבוטל לתווי פניו של מרכז ענף הבננות -קראו "אבא" לחבר המתגורר עם אמם.
על הדשא הגדול שליד בית הספר הקימו האחים גוטסמן (גוטל וגוסטי) מגרש שעשועים - עם קרוסלה, נדנדות, מגלשות, גלגל ענק ומגדל-אומגה - שהופעל במלואו ביום העצמאות, והמה ילדים גם בשאר ימות השנה. בערבים, אחרי עבודתו בסככת העגלים ברפת, הפעיל ישראל מדור את תחנת הרדיו המקומית "קול אפיקים ", שהתחרתה על תשומת לב החברים מול התחנה החדשה "גלי צה"ל". כתריאל חרמון ואמיר הלמן הצעיר קצרו פרסים בתחרויות שחמט. ארק'ה עמית הצטיין בטניס-שולחן. לא היה ענף ספורט קבוצתי או אינדיווידואלי שלא נמצאו לו שוחרים. הקיבוץ קנה מסרטת 16 מ"מ, וסמך על אלי פלס שיבין איך מתעסקים איתה. אלי הכניע את המכונה לרצונו, והחברים התאספו בחדר האוכל שהוחשך כדי לחזות באלומת האשליות שהוטלה על הקיר הנגדי. אליס, ילדה מצוירת זהובת שיער, נפלה דרך בור שאין לו סוף אל ארץ הפלאות של וולט דיסני. ג'ין קלי רקד סטפס בין מזרקות גני-פאריס לקצב המוסיקה של גרשווין. אלי פלס עמד בחושך מאחורי התותח המכושף וחייך, שמוט לסת, כמו כולם.
בסתיו חנו חסידות על הברושים שסביב בריכות הדגים. חסידת פח שהותקנה כשבשבת על גג מגדל המים, חגה על רגלה כשרוח הערב שינתה כיוון. היו חברים שהלכו לבדם לאורך שבילי החצבים, האזינו לסתיו והתגעגעו לארץ הרחוקה שהיתה פעם בית, הורים, נוף אבוד. בקיבוצים אחרים, נסערים יותר, געשו הרוחות בין תומכי מפ"ם לתומכי מפא"י. בעין-חרוד הגיעה תגרת המלים לתגרת ידיים שהצריכה התערבות משטרה. התנועה הקיבוצית התפלגה לשתיים - "האיחוד" ו"המאוחד" - והפילוג היה כה עמוק, עקרוני וחסר-פשרות, עד כי חצה משפחות. הקיבוץ השכן אשדות-יעקב התפצל לשני קיבוצים עוינים, וכך קרה בעשרות קיבוצים שכמותו.
אפיקים היה מחוץ לסיפור. הוא היה גדול, פשרן ורבגוני מכדי להתרסק למען עקרונות תנועתיים. היו בו אנשים מ-38 ארצות, שהקטטות האידיאולוגיות בין מפ"ם למפא"י, גם אם לא נתפסו בעיניהם כשטות מוחלטת, נראו להם, על כל פנים, כהתאכזרות עצמית הנובעת ממזג רע, פנאטי, שעבר זמנו. הקיבוץ הלך עם הזרם המתון, המפא"יניקי, והתנקז אל "האיחוד" מבלי לחוות את רעידת האדמה שעברה על קיבוצים אחרים. הפאתוס חוצב-הלהבות של טבנקין וחזן, נשמע מוגזם וצורמני לחברי אפיקים לא פחות מנשמעה להם מחאתו של מנחם בגין נגד הנכונות שהביע ראש ממשלת גרמניה, קונרד אדנאואר, להעניק שילומים ליהודים שנפגעו : דם!", נופףבשואה. "זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות! היום אתן את הפקוד בגין באגרופיו מול משכן הכנסת, וכשהגיעו שוטרים לפנותו משם, יידו תומכיו אבנים בחלונות הכנסת, שהתנפצו לרסיסים.
גם אם היו באפיקים ניצולי שואה שסלדו, כמו בגין, מרעיון השילומים, איש מהם לא אהב את התוקפנות שלו, או של כל מנהיג קולני אחר. החיים היו עניין מורכב, מלא גווני-ביניים; הלהיטות אחר מדון וקיטוב לא מצאה באפיקים זירה נוחה לפעילות. "יש אצלכם בית-כנסת!", הזדעדע יעקב חזן, מנהיג מפ"ם, כשביקר במשק. מבחינתו, היתה זו סיבה מספקת לפילוג נטול פשרות; מבחינת אפיקים , חזן היה יוסף סטאלין, בלי שפם.
בלי יותר מדי להט, אבל בעירנות מתמדת, שמר המשק על צביונו וגונן על
חבריו מלממש חשקים פרטיים שיפרמו את רקמתו כקיבוץ. "או שיהיה פה סדר - או
שהחברים יסתדרו", הזהיר יוסף יזרעאלי, וכשבקשתו של אחד החברים לצאת
ללימודים הועלתה באסיפה, קמה חברה ואמרה: "אנחנו עלולים להרוס את התנועה
הקיבוצית, אם בתקופה כזאת ניתפס לחולשה של חבר שרוצה ללמוד בחוץ".
"להרים!", פקד אברש'ה לשם, וספר את הקולות.
"להריד".
בקשתו של החבר נדחתה.
בחורף לא כוסתה הארץ שלג כבחורף הקודם, אבל הגשמים הכבדים שניתכו ללא הרפיה הפכו את המעברות לנהרות של בוץ. אוהלים וחפצים שטו כדוגיות נטושות. אלפי עולים פונו למחנות-צבא ולבתי ספר. בתל אביב הוצפו שכונות. אשה ותינוקה נסחפו אל מותם בשיטפון כפר-סבא. מפלס הכנרת גאה כאילו נפל מטאור אל לב האגם. בלילה, לפני השינה, קראה הגננת לילדי אפיקים את סיפור-המעיל של קדיה מולודובסקי, שנכתב, כמדומה, במיוחד לחורף האירופי שזלג על חלונות הגן. הוי, תפרו מעיל של חורף, בעל סדק צר מעורף, לבחור גדליהו גוץ, שיהיה לו חם בחוץ. רץ גדליהו בו שנתיים, והמעיל - זהב פרוויים. עוד שנה - המעיל כאילו עוד ~{ יותר יפה אפילו. אך גדל גדליהו קוטן, והמעיל לוחץ במותן. מה עושים? חסל, אין עזר, רץ במעיל שמריהו-לייזר. תוך שנה המעיל נקרע, ההורים צרחו נורא, וענה להם הנער בלשון חדה כתער: צד ימין אני מסרתי לחתול אשר זכרתי, חלק שמאל אני שלחתי לחתול אשר שכחתי, והיתר, חור מול חור, תקבלו לפי התור.
באביב, הודות לתועפות הגשם שהירוו את האדמה, הניבו השדות והמטעים יבולים בשפע. אחרי שנתיים של מחסור, גדשו הירקות והפירות את השווקים. בקיץ עקבו שוחרי הספורט באפיקים אחר ניצחונותיו של האצן הצ'כי אמיל זאטופק באולימפיאדת הלסינקי, והחזיקו אצבעות לאצן הישראלי אברהם טבק.
בברית-המועצות הוצאו להורג עשרות אנשי-רוח יהודים, והדבר החריד את החברים במידה כזו, שכמעט שלא נתנו את דעתם לכך שהסכם השילומים עם גרמניה נחתם בינתיים למרות המחאות. ויצמן מת. בן-גוריון ביקש מאלברט איינשטיין למלא את מקומו. איינשטיין סירב, ויצחק בן-צבי, שבכל שנות פעילותו לא הצליח לכפות את השם "בת יפתח" על אף קיבוץ חדש, הושבע בכנסת לנשיא המדינה. נער בן 18, חוסיין בן-טלאל בן-עבדאללה, הוכתר כמלך ירדן. מסתנני פידאיון התגנבו יום יום מגבול ממלכתו, חצו את הירמוך והתקדמו במטעי הבננות על מצע העלים היבשים, שהתפצחו בחשדנות תחת סוליותיהם. בשער הקיבוץ, שאוייש עד כה בלילות, ישב מעתה שומר תורן גם במשך היום. יחידת 101, בפיקודו של רס"ן אריאל שרון, רדפה את המסתננים לאורך הגבול. אלינור רוזוולט, אשת נשיא ארצות-הברית, ביקרה בקיבוץ והתיידדה עם הילדים. בתערוכת "כיבוש השממה" שנערכה בירושלים, זכה "קלת" במדליה על הישגיו כיצואן. חדר אוכל כשר נבנה עבור פועלי המפעל, והוקמה מחלקה לייצור דיקטים מנסורת ממוחזרת. בריכת שחייה "אולימפית", מבטון, נבנתה במקום בריכת-העפר שעמדה עד כה לרשות החברים. אולם הספורט "בית איתמר" הושלם וחשף לעיני החברים ציור-קיר כמו-צילומי, ארבעה מטרים גובהו, שבו נראה איתמר גולני (שרירי, שזוף, נשגב) עומד בשדה חיטה בגופיית עבודה, מכנסיים קצרים ונעליים כבדות, ומגל אימתני לפות באצבעותיו החזקות.
"המדינה הזאת לא קמה בנסים", אמר אליק שומרוני ביום העצמאות לכל בית- אפיקים , "וחשוב כי נחרות על לוח לבנו את הידיעה הברורה כי לא בנסים נבטיח את קיומה האיתן בשנים ובתקופות הבאות. עם כעמנו, שאבד ממנו בגלות של אלפי שנים טעם העצמאות והממלכתיות, טבעי הוא שהציפייה לנסים ולגאולה, שתבוא על ידי כוחות עליונים, בלתי-רציונליים, הפכה לחלק מהווייתו ומעולמו הרוחני. אולם דורנו החלוצי מרד בפטאליזם היהודי המסורתי, וחתר עשרות שנים לגילוי כוח יהודי עצמי ולגיבושו, להתערבות אקטיווית במהלך ההיסטוריה כדי לשנות אחת ולתמיד את כיוונה.
"לא. לא בנסים קמה מדינת ישראל. אך הנה באונו ימי שפל אחר הימים הגדולים של תש"ח. עתה אנו יודעים את אשר ידעו לפנינו תנועות שחרור של כל העמים: כי המבחן האמיתי והסופי של כל מהפכה, אינו ביום התחוללה, אלא במידת הכוח הפנימי שהיא מגלה לשמור על הישגיה, להתמיד בעקרונותיה ולהדוף את הסכנות האורבות מכל עבר לחיסולה; עתה אנו יודעים כי הכוחות הדרושים לנו לקיומה של המדינה, חייבים להיות חזקים לא פחות ואולי אף יותר מן הכוחות שפעלו עד ה' באייר תש"ח.
"התקום תנועה חלוצית מחודשת? הנפחית את תלותנו בסיוע חיצוני ונתקדם בצעדים מהירים ובוטחים לקראת עצמאות כלכלית? הנדע לבנות עם אחד מתוך בליל העדות והשבטים שנתקבצו כאן מכל קצווי תבל, על אף המחיצות ומרחקי הדורות הקיימים ביניהם? העושים אנו את המוטל עלינו כדי להציל, לפחות, את הדור השני הגדל בארץ, משיני הבערות, הנחשלות והשנאה העדתית, ולמזגו מזיגה תרבותית וחברתית מלאה כערובה ראשונה, הכרחית, לעצם קיומה של המדינה ולהבטחת עתידה? הנדע לטפח בתוכנו תרבות עם דמוקרטי השוקד על ערכי הרוח, המוסר, המדע, ועל דרכי ממשל נאור ומתקדם חדור רעיונות סוציאליים ומשמש מופת להמוני העם?"
חששות אלה של אליק הובעו על רקע המשבר הממשלתי שפרץ בגלל התנגדות הסיעות הדתיות לציון ה-1 במאי בבתי הספר. ארבעת השרים הדתיים קמו ועזבו את הממשלה. בגלל המשבר ובגלל סיבות נוספות שאיש לא הצליח לפענחן, התפטר ידיד קרוב ובן ביתבן-גוריון לתדהמת כולם וגלה לשדה-בוקר. משה שרת באפיקים, התיישב בראש שולחן הממשלה; השרים הדתיים התרצו וחזרו למשרדיהם; אבל הממשלה החדשה נראתה כצל אפרפר של השלטון הסמכותי, נוסך הביטחון, שהתערער מוקדם משציפו. משהו התחיל להיסדק. חדי מבט כמו אליק ראו את הסדק, גם אם היה, עדיין, דק ורפה כרישום-עיפרון.
בן-גוריון הגיח משדה-בוקר ונאם לפני 8,000 בני-נוער באיצטדיון של כיסאות~{ עץ מתקפלים, שננעצו בחולות שיח' מוניס, מצפון לתל אביב. עטרת שיבתו התגרתה ברוח, וקולו החותך קרא לנערים לעזוב את העיר ולבחור בחיי חלוציות. "קריירה או שליחות!", פילחה קריאתו את שמי הקיץ המסנוורים שמעל ראשי הנוער. החלוציות, כפי שהטיב אליק להבחין, כבר לא היתה מובנת מאליה; ומה שראה אליק, ראה גם בן-גוריון, כמסתבר. למלה "קריירה" היה עדיין די מטען שלילי כדי להרתיע חלק מהצעירים, אבל לא די צעירים כדי להפריח את הנגב, כפי שקיווה הזקן מחלון צריפו.
"בן ובת יקרים", כתב מולה זהרהרי לנורית ויוסי, ששהו בקייטנת ילדי הקיבוץ, "אני ואמא ניסע מחר למעגן. שם תהיה עצרת-עם גדולה לציון עשר שנים לנופלו של הצנחן פרץ גולדשטין ז"ל. כידוע לכם, היה פרץ תלמידי בחברת-נוער ד', ואנחנו, אני ואמא ועוד חברים מהקיבוץ, זוכרים יפה איך שנבחר פרץ על ידי חבריו ועל ידינו לצאת למלחמה. על הפרטים בעצרת מעגן נכתוב לכם. "שלום, חמודים. ד"ש למטפלות ולילדים. יוסי, כשאתה כותב, אל תפנה את העיפרון לצד הבטן, כי חס וחלילה תדגדג לך בקורקבן. ואת, נוקי, אל תפני את ראשך ימינה או שמאלה בזמן הכתיבה ואל תושיטי לשון. אולי את לא עושה זאת בכלל, אז מה טוב. שלכם, אבא".
למחרת, על חוף הכנרת בקיבוץ מעגן, ישבו מולה ורחל זהרהרי, אליק שומרוני ואישי-ציבור נכבדים בשורה הראשונה של מוזמני העצרת, שבשיאה טס מעל לקהל מטוס קל שהנמיך כדי להשליך כרטיס-ברכה מנשיא המדינה. כולם נשאו אליו את מבטם, מאהילים בכפות-ידיהם על עיניהם המסונוורות, ומחאו כפיים כשצלל לעברם בגלישה נאה. הוא צלל בזווית חדה מעט, שלא איפשרה לו לנסוק בחזרה, והתרסק אל תוך שורות הקהל הקדמיות. מולה, רחל, אליק ו-14 מוזמנים אחרים, נהרגו במקום.
ההלם נמשך שנה. איש לא עיכל את אובדנם הבו-זמני של הבולטים בחברי הקיבוץ. החגים צוינו כלאחר יד, רק כדי לצאת ידי חובה. החברים התהלכו שפופים על המדרכות, והמטוס הקל של עצרת-מעגן התרסק שוב ושוב אל סרעפתם. הם לא התאבלו במלים, אלא במעשים; בדרום-מערב הקיבוץ נבנה "בית מולה", שבו שוכנו מעתה חברות-הנוער שנקלטו בקיבוץ. צמח מטפס עלה וכיסה את קירות הבניין, השתרג בסורגי חלונותיו ובמעקה-העץ של מרפסתו. חרדונים, אנקורים וזיקיות שהתחפרו באפלולית-המטפס, צפו מבין העלים על רוכבי אופניים שחלפו ליד הבניין. "בית אליק" - מועדון לערבי-תרבות, תערוכות אמנות ותחרויות שחמט - נבנה בצפון-מזרח, ליד שיכון הוותיקים. העדרם של מולה, רחל ואליק הזדקר לעין, כתזכורת-בטון קבועה, משני עברי הקיבוץ.
קים , בנקודה זו, לממדים מזווית ראייתם של קיבוצים אחרים, הגיע אפ מבעיתים למדי. היו בו 1,300 נפש - פי עשרה מאוכלוסיהם של אי-אלה משקים צעירים - ומאחורי גבו של הקיבוץ נהגו לומר במשקים שכנים, שבאפיקים מקובל לשגר חברים לשליחות בחו"ל כדי ששם, לפחות, ייצא להם להיפגש. הדרך היחידה לשכן כמות אנשים זו בשטח הקיבוץ המצומצם, היתה לפגום בצביונו הכפרי, ולהתחיל לבנות בתי-דירות תלת-קומתיים. המלעיזים על אפיקים , שראו איך היישוב מתפתח לגובה, קיבלו חיזוק לטענתם שהקיבוץ הזה הוא בעצם עיירה. כמו כל עיירה טובה, דאג הקיבוץ להקים בשטחו עוד ועוד ענפי שירות ומתקנים שיספקו את צרכיו ללא הזדקקות לעולם החיצון. במתפרה נתפרו לחברים חולצות טריקו. חיים וייס פתח מכון פיזיותרפיה. בכניסה לחדר האוכל הותקנו תאי דואר ומתקן-סודה. צינורות על עמודים הוליכו מים חמים ממתקן-קיטור לרחבי הקיבוץ. המוסך, המטבח ובית-הכנסת נבנו מחדש, במתכונת גדולה ומשוכללת. נקנתה משאית "ווייט" שיכלה להוביל 30 טון, ובמסגרייה הולחם מין אוטובוס ערוף-קאבינה, שנרתם כעגלה למשאיות הקיבוץ, למען הסעות הפועלים ויציאה לטיולים וקייטנות. ארגזי קרח חולקו לחברים, שיכלו, מעתה, להחזיק מזון בבתיהם, וכחלק מאותו מהלך החלו להיבנות מטבחונים בדירות, לפי ותק. בבתי התינוקות הותקנו מצננים. בבית הספר הוקם בית-מלאכה. התפתחות הענפים החלקאיים תרמה גם היא לתחושה הגוברת, שהקיבוץ יכול לספק ו בלי לצאת מהגדר. אמנם חוסל ענף הצאן ונעקר מטע התפוחים (בחום שלאת צרכ עמק הירדן אפשר לגדל תמרים ובננות, לא תפוחים), אבל ענפים אחרים באו על מקומם, ומטעים קיימים התפשטו הן במורדות הירמוך והן במורדות הירדן. כוורות הוצבו על שביל הפרדס, ניטעו כרמים וחלקות זיתים, נבנה מכון להבחלת תמרים ובית אריזה לענבים ונוצקו תעלות השקיה באורך קילומטר. בלול חיטטו 6,000 תרנגולות בסוללות הדורה. ברפת נבנה מתבן חציר. דגי הבריכות נישלו באמצעות מתקן דמוי-מעלית שהמציא אלי פלס.
ו"קלת" לא הפסיק לגדול. הפוטנציאל הגלום בעץ ובפסולתו נוצל - מעבר~{ לייצור הדיקטים - לייצור פורנירים, פאנלים וציפויי-קיר דקורטיוויים. האגף החדש של המפעל השתרע על שלושה וחצי קילומטרים. 12 אלף קילומטר של דיקטים פה ומנמל אילת לרחבי תבל,יצאו מפתח המפעל מדי שנה, ונשלחו מנמל ח מאנגליה ועד רודזיה. "קלת" הלך והפך ליישות עצמאית, עצומה וסבוכה, שיש בה עדרי ממוטות של מכונות (לריסוק, לניסור, לכרסום, להשחזה, לייבוש, לליטוש), מכון דבקים, ארובות, יער דוודים וצינורות, אגף משרדים, מקלחת-פועלים בת 370 תאים, ומחלקה לייצור פרקטים - "חמד אפיקים " - שפתרה לקיבוץ את בעיית תעסוקתם של קשישים, המלעיזים על גודלו של אפיקים , על בתי-הקומות שלו ועל הדבשת התעשייתית שקיימה אותו, יכלו, בעיקר, לקנא. אפיקים , שהגיע לעמק הירדן כקבוצת מובטלים ששירכו את רגליהם לנהריים, היה עכשיו לא רק קיבוץ גדול; הוא היה קיבוץ חזק, משגשג, גאה בהישגיו. קיבוץ עשיר.
ביום העצמאות שאחרי מלחמת קדש, גרר מצעד צה"ל, לקול מצהלות ההמון, תותחים מצריים שנפלו שלל. בן-גוריון דיבר על המדינה במונחים של "ייסוד הבית השלישי". לוי חופש חזר לאפיקים מהצניחה במיתלה עם חול בשיער וצל"ש. עידו גלבוע וחן מיכאל לא חזרו.
במרכז הקיבוץ הוקם גן הנצחה. סביב בקעה שהשתרעה כאחו של דשא מהמקלחת הציבורית עד ל"בית אליק", ניטעו אורנים כמספר הבנים שנפלו. דרורים ושחרורים נטלו במקוריהם את המחטים שנשרו לרגלי הגזעים מדיפי השרף, נשאו אותם בחזרה לצמרות וקלעו מהן קינים. תעלה ביטחונית שעומקה כקומת אדם, מדופנת יריעות של פח גלי, פצעה את הדשא לכל אורכו. בקצהו הצפוני, בצמוד ל"בית אליק", שחו דגי זהב בשתי בריכות מדורגות, נחפות אבני בזלת וגומא, שניזונו ממפל קטן. נימפיאות ירקרקות ("שושנות מים") נימרו את פני הבריכה העליונה כצלחות צפות. הן זעו מעט כשדג חלף תחתן ודיגדג אותן בסנפיר-גבו. קרפד חסר מעש רבץ על אחת מהן, ניפח את לחייו וקירקר בבאס של מעשן כבד. את הקיר של "בית אליק" שגבל בבריכה, ציפו ליאו רוט ותלמידו יואל קס באריחי קרמיקה חומים-לבנים שהצטרפו לתמונה תנ"כית (יעקב נאבק במלאך) ששוחחה עם בבואתה הטבולה בבריכה.
בגבולו המערבי של גן ההנצחה התרומם אל גובה נתיבי היונים מסך קולנוע מדיקטים של "קלת" שנצבע בלבן, ולרגליו נבנתה במה להופעות וחגי- קיבוץ . במלבן-הצל שהטיל המסך על הדשא, הונחו, בתור ספסלים, "עפרונות" בולי עץ שהותירה מכונת הקילוף. מאחוריהם, כעינו של קיקלופ, בהה חלונו הקטן של ביתן המסריט. הבמה שלרגלי המסך שימשה במהלך השבוע כעמדה לחלוקת בלוקים של קרח. מדי צהריים נוצר שם טור ארוך של חברים עם עגלות יד, שמיהרו לבתיהם בטרם תמיס השמש את הכבודה. ארגזי קרח עודפים נאספו והולחמו למנורת-קנים גדולה, שהוצבה בין האורנים על שיפול גבולו המזרחי של גן ההנצחה. ובעוד גן-העדן הזה, גדור האורנים, הולך ונשלם בלב הקיבוץ, גילה איזי מרימסקי, המורה לטבע, את גן-העדן האמיתי, שעליו מסופר בתנ"ך. ליד הירדן, על מדרון הינבוטים והדרדרים הנושק לתל עבודיה, חפר איזי ומצא עצמות מאובנות של אדם בן חצי מיליון שנה ואבני צור מחודדות כדמעות, ששימשו את המנוח לציד חיות הבר של הסביבה. תגלית רדפה תגלית. השטח כולו היה זרוע כלי צור ומאובנים נוספים, שהעידו על כפר קדמוני, שתושביו - אם לשפוט לפי ציבורי החניתות וסכיני האבן שגדשו את נשקיית הכפר - ניזונו מתפריט שפרי עץ הדעת נכלל בו כקינוח בלבד. איזי, שעלה ממורדות הירדן עם דליים גדושי ממצאים, לא התיימר לרמוז שהעצמות שחשף הן עצמותיהם של אדם וחוה, אבל הידיעה על תגליתו, שהתפרסמה בעיתונים בארץ ובחו"ל, התגלגלה איכשהו, כדרכם של עיתונים, לכותרות שלא דיקדקו בפרטים; ספק בהומור, ספק בכובד ראש גוזמני, קבעו הכותרות שגן-העדן המקראי נמצא בשדות של קיבוץ אפיקים . חוט של קסם היה משוך על הקיבוץ. גם אם איזי לא גילה את גן-העדן, הנה צצה לה פתאום מכונת גלידה בחדר האוכל, וגרטי דרייפוס פתחה מכון קוסמטיקה לחברות. ציוריו של ליאו רוט הוצגו בשוודיה, ניו יורק, ארגנטינה, מקסיקו וקוסטה ריקה. אוסף הבולים של דוד זיגלמן, שהגיע לממדים שערורייתיים, הושאל לתערוכה ארצית של בולי צמחים ופרחים. בהדרכת אריאל גרא, בנו נערי הקיבוץ סירת מרוץ ויצאו איתה לסקי בכנרת. אלי פלס המציא מכונה לעקירת סלק. כשנערכה חופה בקיבוץ, העלה החוג הדרמטי פארודיה על חתונה יהודית, שהשתרשה כדפוס קבוע לאחר שקצרה הצלחה בחתונת ההרצה. ליאור ייני, בן הקיבוץ, שר בלהקת "התרנגולים" של נעמי פולני, ולהקת "הברווזים" מאפיקים הציגה ברחבי התנועה הקיבוצית מערכונים מוסיקליים שכתב עמיקם אוסם, עם תפאורות שצייר דודו רוט, בנו של ליאו.
בשולי הקיבוץ, מחוץ לטווח פגיעתם של המבוגרים, נבנתה לבני הנוער שכונת צריפים מטופחת-נוי שכונתה "הפרבר הירוק". בני ה-15 גרו שלושה בחדר, בני ה-16 - שניים בחדר, ובני ה-18-17 נהנו מחדר לעצמם; למי ששקע בדיכאון הקיומי של גיל ההתבגרות, היתה זו הוכחה שיש, בכל זאת, למה לחכות. בארי חזק בן ה-17 האזין בחדרו לתקליט מוצץ-נפש (בראהמס, חמישייה לפסנתר, רודולף סרקין) וכתב מחשבות ביומן. "יש רגעים שאני מוכשר להתפעם, והיום בעבודה היו לי רבים כאלה. נדמה היה לי כאילו הכל רץ לחבוק אותי. רגבי האדמה, הצמחים, הירדן הנשפך מתחת לרגלי, ההרים הנישאים ממערב, הגבעות החזקות של גשר, החרמון הלבן, ים כנרת - כולם טמנו אותי בחיקם. רצתי אליהם, הייתי עצוב כמוהם ומאושר כמוהם, שנאתי אותם, אהבתי אותם, איזו תחושת התמכרות עזה אליהם. פשטתי את לבושי מעלי, הייתי נכון לכל, נכון להתחבר עם החיים, להיות בתוכם. שכבתי איתם, הולדתים מחדש.~ "הדיבורים על לא לחיות במשק הזה, הבל ורעות-רוח הם. אני קשור בכל נימי נפשי לנוף הנפלא הזה, המפכה במרחבי שדותינו. לא אוכל לעזבו, אהבתיו כשם שאני אוהב את החיים. כל היום קצרתי בחרמש עשבי-פרא שוטים במטע שלנו, הנטוע על אחת ממפולות הירדן. איזה מחזה שגיא, מרהיב, תהומי ועמוק. נפלא לעבוד קשה, נפלא להניח לפלגי הזיעה לשטוף את פניך, את ידיך, את גבך, נפלא להיות בתוך אבק סמיך, להניח לו לחדור לעיניים, לפה, לשערות, נפלא לחוש את ריח האדמה הקצורה למשעי, נפלא להשקות אותה, לרוות את צמאונה. הנה, זה מה שהועידו לך החיים כעת. אלוהים, לשם מה אני כותב בעצם? אדם שלא התנסה לא יבין, הוא מוכרח לא להבין, עד שלפתע יום אחד אולי יתגלה לו".
בלילות הקיץ הוקרנו בגן ההנצחה "סיפור הפרברים", "אורפיאו נגרו" ו"בן חור". שעתיים לפני הקרנת כל סרט, השכילו הזריזים להביא מהבית את כיסאותיהם המתקפלים, להציבם במקום טוב מול המסך ולהניח עליהם - כסימן לכך שהמקום תפוס - חולצה, רצועת בד או פרוסת לחם. כשהוקרן סרט מצויר של וולט דיסני, זכו הילדים בחוויה כפולה: מלבד התענוג השגעוני שבעצם הצפייה בסרט מהמם החושים, על המסך הענק, עתיר הברחשים ונפצוצי פס-הקול, התמכרו הילדים לסנדוויצ'ים המיוחדים במינם שהכינו להם הוריהם במיוחד לסרט. היו אלה סנדוויצ'ים טעימים עד אובדן הכרה, שהוכנו, מסיבה עלומה כלשהי, אך ורק כצידה לסרט, ולא בשום נסיבות אחרות. בין שתי פרוסות לחם-שחור מהמאפיה של לוינגר, נמרח סלט-ביצים שעליו הונחו שרשרות-שרשרות של זיתים פרושים. יצירת מופת זו נעטפה במפית נייר דקה שנתלשה ממתקן-המפיות שעמד על שולחנות חדר האוכל, וסנדוויץ' עטוף נוסף, ושלישי, ורביעי, הונחו זה על זה למגדל-אושר שהוגש כמות שהוא לטרמיט הצופה, שבלס את כולו עוד לפני ההפסקה של החלפת הגלגל.
אולם הספורט "בית איתמר", ששימש כקולנוע-חורף, זכה לכינוי "ארמון הקרח", על שום הקור הלא-ייאמן ששרר בו. החברים, מכורבלים בשמיכות וצעיפי צמר, צפו בשיניים נוקשות במלך סיאם הקרח, יול ברינר, שהחליק עם דבורה קר על רצפת השיש של ארמונו והסתחרר איתה עד כלות הוואלס במכנסי משי תפוחים ונעלי זהב זקורות חרטום. מרצ'לו מסטרויאני עמד, מהופנט, מול אניטה אקברג השופעת שסכה את מפל-שערה במזרקה של חיים מתוקים. משה אלפרט הצעיר, שהתהלך בין החברים עם מצלמת קולנוע והנציח רגעי הווי ואווירה, כונה בפי כל "פליני".
אחר הצהריים עבדו ילדי בית הספר בפינת החי, תחת זקנו השחור של ירוחם כהן. ירוחם הצנום, שאיש לא זכה מעולם לראותו ללא כובע-טמבל ומשקפי שמש, הפך את גן הירק הלימודי שהקימה המורה לחקלאות, סוניה גורביץ, למערכת כלובים שכללה את רוב היונקים, הבהמות והעופות שהכניס נוח, בשעתו, אל פינת החי הצפה שצלחה את המבול. היו שם כבשים, עזים ותיש, תרנגולות לגהורן לבנות, תרנגולי-קרב חלודים ותרנגולי-הודו שידעו לקרקר את התשובה לשאלה מתי פורים; היו שם חמור וגמל שנשכו זה את זה פעמיים ביום, סוס רכיבה ערבי, סוס עבודה בלגי ששקל כמו בלגיה עצמה, פוני נמוך, קצת אפאטי, וטווסים כחולי צוואר שהסתובבו חופשיים בשבילי פינת החי, פרשו את מניפת-זנבם השחצנית והפליטו צווחת אדירים שעלתה בכיעורה על קריאתו של עורב פצוע. קופיפי-עכביש חמומי מוח ניתרו בין ענפיו של עץ אגוז כרות וניערו באצבעותיהם השחורות, הארוכות להפליא, את רשת הסורגים של כלובם המשותף. בתוך מתחם מגודר, רחב ידיים, השתובבו איילות בצבע לחם, שגבן בזוק נקודות-קמח וזנבן מקפצץ על עכוזן. בבריכה רדודה, מוקפת חומת במבוק ועצי תות, שייטו ברבורים צחורים וברווזים שמקוריהם רחבים ככף-נעליים. גשרון מקומר התמתח מגדה לגדה, וכל אורח שביקר באפיקים ונעמד עליו, נתקף בדחף בלתי נשלט לצלם ולהצטלם שם תיכף ומיד.
המשק הליליפוטי של פינת החי הכשיר את הילדים להשתלבות במשק החקלאי של המבוגרים; הם למדו לחלוב, לקצור, לחורר גומות בדקר, לסקל, לזבל, להשחיז מגל, לרסס, לעשב, לגובב, לרתום יצול, לפזר תערובת, לנקות שקתות ולעזור בהמלטה. בנוסף לעבודה בפינת החי, חולקו הילדים ל"פלוגות ניקיון" (עם מפקד, או מפקדת, מכיתה ח'), שטאטאו ושטפו את כיתות בית הספר בסוף יום הלימודים. העבודה, למיניה, הוחדרה לדמם יותר משהונחל להם כל ערך חינוכי אחר, וכשסיימו את כיתה ח' ועברו לתיכון האזורי ("בית-ירח", על חוף הכנרת), היו כבר בשלים להשתלב בענפי הקיבוץ. הלימודים בתיכון היו עניין משני, שלא לומר שולי; מדי שבוע מסרו התלמידים יום עבודה במשק במקום לנסוע לבית-ירח, ובכיתה י"א מסרו במשק חצי שנה רצופה, שהצליחה למחוק מזיכרונם מה שלמדו בכיתות ט'-י'. אף אחד מהם לא ניגש לבחינות הבגרות, ואם קרה בכל~{ זאת, פעם ביובל, שתלמיד י"ב כלשהו רצה לגשת לבחינות אלו, התייצב הקיבוץ על שתי רגליו האחוריות ומנע ממנו מעשה מטופש, מיותר ובלתי-יצרני זה. יענקל'ה פורת המציא חג חדש, "היום הירוק", שהחליף מעתה, באפיקים, את ה-1 במאי. הרעיון היה להפקיד ליום אחד את תפעול הקיבוץ בידי בני "הפרבר הירוק" ולשחרר את החברים לשבתון של דיונים רעיוניים ב"בית אליק". "היום הירוק" נפתח בטקס של העברת מפתח הקיבוץ. המזכיר מסר לנציג "הפרבר הירוק" מפתח-עץ עטור סרטים שלא היה ארוך יותר מתת מקלע סטנדרטי, והודיע: "אנו מוסרים את המפתח הזה כדי לסמל את ביטחוננו בחוסן האמונה, בכישרון ובאחריות שמביא איתו הדור הצעיר אל שלשלת הקיבוץ". החברים הלכו לנוח וילדיהם הלכו לפרנס. נער חבוש אוזניות-טרקטוריסט נהג מקצרה נרתמת שפלטה ירק לעגלה שנסעה לידה. ילדים ניסרו ענפים בחלקות הבננות. נערה בגופייה לחה התקינה גביעי יניקה על עטיני הפרות במכון החליבה. בן-כיתתה עבר לאורך אבוסי הסככות ופיזר חבילות חציר לפרות עדויות הזבובים, שחדלו ללקק בלוקים של מלח ושירבבו את זרבוביהן אל החציר המוגש מבעד לצינורות הניסוטים של סורגי האבוס. נערה שעל ראשה מטפחת ועל מצחה אגלי זיעה, חתרה במשוט-העץ של המטבח במצולות דוד הנירוסטה שביעבע גורגרות-עוף, ובבניין המזכירות (הידוע יותר בכינויו "הבית הלבן") התרווחו בני כיתה י"ב סביב שולחן הישיבות קריר-הפורמאיקה וניהלו את המשק לא יותר גרוע משניהלו אותו הוריהם בימים כתיקונם.
החברים, בינתיים, אמרו כל מה שניתן לומר על עתידו של הקיבוץ בעידן הטכנולוגי וכו', פיזרו את ישיבת חשבון הנפש והלכו להשתכשך בבריכה. מי הבריכה, שלא ידעו כלור מהו, היו ירקרקים כחאקי, ועלים צהובים שנשרו מהפיקוסים שבסמוך, רטטו על האדוות סביב זקני הקיבוץ, שהתהלכו במים במכנסי-ספורט המשוכים עד גובה הקורקבן. חברות נועזות-ביקיני השתזפו על מגבותיהן בין צנצנות-הזבובים והנדנדות הכתומות, שעל קרש המושב של כל אחת מהן הופיעה תמיד אותה מדבקה אפורה, בלתי ניתנת להסרה, של פרש-יונים קרוש. החיפוש אחר תחליף ל-1 במאי, שהוליד את "היום הירוק", היה חלק מוויתור מקיף על כמה מסממניו היסודיים של הקיבוץ. מי היה מאמין, קודם, ששיטת האספקה המרוכזת - שהגדירה לכל החברים, מראש, לאלו מצרכים יזדקקו, ובאיזו כמות - תימחה פתאום כלא היתה, לטובת נוסחה בורגנית ממנה? השיטה החדשה היתה שיטת התקציב האישי. לכל משפחה הוקצב סכום כסף שנתי (מספיק לשבועיים-שלושה, במושגים של חיים בעיר) שמומש באמצעות פנקס תלושים ורישום על ידי בלה לשם, בקופת הבית הלבן. מאגר האספקה התרחב והתגוון, כתוצאה מכך, לממדים של כלבו מקומי. שיטת ניקוד הונהגה לרכישת רהיטים, והסלונים המשפחתיים - שכללו עד כה, כולם עד אחד, אותה ספה נמוכה, מדובללת ריפוד, ואותו שולחן-קפה סתמי שעליו שמוט גיליון מוכתם-מרק של "דבר" - התחילו להתבחן זה מזה ולגלות ניצנים מהוססים של טעם אישי.
המעבר לחדר אוכל חדש (עצום, דו-אגפי, עם חלונות הזזה בתור קירות, ועם תקרת-נקבים אקוסטית) לווה בביטול מהפכני של תורני ההגשה לטובת שיטה של הגשה עצמית. בתוך כך, התפוגג גם הנוהל הישן של סדר הישיבה בחדר האוכל. עד כה, נדרשו החברים למלא שולחנות, כנהוג בכל חדר-אוכל-חוגרים צבאי, ונוהל זה גרם, לטוב ולרע, לכך שכל אחד מהם מצא עצמו בהרכב-סועדים שונה מארוחה לארוחה. ואילו עכשיו, בארוחות הבוקר והצהריים, שאליהן באו החברים מענפי-עבודתם, התיישבו הרפתנים בשולחן משלהם, הבננצ'יקים עם הבננצ'יקים והמוסכניקים עם המוסכניקים; ובארוחות הערב, שאליהן באו החברים מבתיהם, תפסה כל משפחה את שולחנה (הילדים הורשו עתה לאכול עם הוריהם), וחלקה אותו, לכל היותר, עם משפחת ידידיה הקרובים ביותר. חדר האוכל הפך למרחב מפוצל של חבורות בשולחנות קבועים. כל חבר הטביע את עכוזו באותו כיסא עצמו 365 יום בשנה, מול חברו-לענף בבוקר ומול חברתו-לחיים בערב, והשיחות שהתנהלו בכל שולחן, זרמו בערוץ נבדל, פרטי, בלתי-חדיר לערוצי השולחנות ם.האחר
סידור חדש זה קידם ושיכלל ללא הכר את מנגנוני הרכילות, את חדוות ההסתודדות ואת אמנות ההשמצה. העונג שבהשתייכות לקליקה, הצורך האנושי העתיק במנה יומית של פיקנטריה חטטנית והסיפוק העמוק שבהתלכדות סביב מושא משותף לקנאה או לסתם איבה בריאה, זכו בחדר-האוכל החדש ליישום אופטימלי. חבר שלא אהב את פרצופו של חבר אחר, לא היה צריך לדאוג עוד מכך שבארוחה עתידית כלשהי - מחר, עוד חודש, עוד שנה - ייתקע מולו הפרצוף הנ"ל, ועוד יבקש ממנו להעביר את המלח. הזכות הטבעית לא לסבול מישהו, לא דוכאה יותר על ידי מיזוג כפוי של חברים בשאינם מינם.
"בשעה חורפית כזו", כתב ביומנו בארי חזק, עם בראהמס ברקע, "כשבחוץ ~ כה קר והגשם מרטיב את חלונות צריפך האפור והבודד, בשעה כזו, כשנדמה כי הייתי צריך להישמר ולהיסגר בחדרי מפני הבוץ השחור שבלילה - בשעה המיותמת הזאת הייתי אני נושם את מלוא יופיים של החיים. הובלתי היום עגלות עם פרי לצמח. קצת אחרי ארוחת הבוקר התפוצצו השמים המעוננים בבת אחת, והגשם העז, שהציף את הדרכים, לא הפסיק כל היום. היה עלי מעיל-רוח של פושע וכובע של קאובוי. היה נפלא להתבדר מול הרוח והגשם, לחתוך אותם בשעטה".
העולם, פחות קשוב מבארי לגשם הנספג באדמה, המשיך בענייניו מבלי לעצור לרגע. אייכמן נתלה, נשרף ופוזר בים. מרילין מונרו הסתפקה ב-40 שנותיה, הסתגרה בטירתה ההוליוודית ובלעה אוצר בלום של כדורי שינה. בן-גוריון התפטר ("מסיבות אישיות") והוחלף על ידי לוי אשכול. קנדי נופף לתושבי דאלאס ממכוניתו הפתוחה ונורה בראשו מאחד הגגות. אשכול בן ה-64, שהתאקלם במשרדו, נשא לאשה את מרים זליקוביץ', 34, ספרנית הכנסת. בן-גוריון פילג את מפא"י והקים מפלגה חדשה ששמה רפ"י.
בקומה השנייה של הבית הלבן, בחדר הנהלת החשבונות, הזיז יענקל'ה פורת ימינה ושמאלה את חרוזיה הפחוסים של חשבוניית העץ שלו, נעץ את עפרונו אל פיו הקפוץ של מחדד העפרונות הלפות אל פינת השולחן וסובב את הידית הטוחנת. באותה שעה, בקומת הקרקע, חובר לחשמל מכשיר שנועד להחליף את יענקל'ה, את החשבונייה ואת העיפרון גם-יחד; הדבר הזה, שסתם קיר שלם, נקרא "מחשב", ואיש לא ידע להסביר איך זה עובד בעצם, ולמה זה בולע ופולט כרטיסיות-בריסטול מנוקבות. יותר ויותר מכשירי חשמל ופיתוחי אוטומציה הופיעו ברחבי המשק. נבנתה מרכזיית טלפונים, ובין המקלטים נמתח קו טלפון תת-קרקעי. לדירות החברים נרכשו מקררי "סיביר" ומזגנים שכדי לממנם, ויתר כל חבר על שלוש יציאות ל"הבראה" בנתניה. פחי האשפה שבחצרות רוקנו על ידי מנוף הידראולי שהמציא אלי פלס. בבית הכנסת, ליד ארון הקודש, הותקן לוח-זיכרון חשמלי, עם נורה לכל נפטר.
לשומרות-הלילה שהסתובבו בין גני הילדים חולקו מכשירי קשר, ועל קיר המסדרון בכל גן נתלה מין אינטרקום גדול, ממוסגר בקוביית עץ, שבאמצעותו ידעו השומרות אם הילדים פצחו שוב ב"שיגויה" של מלחמת כריות. ה"שיגויה" - אותה הוללות אורגיאסטית שילדי הגן לא פסחו עליה כמעט אף לילה מיד לאחר שהוריהם סיימו להשכיבם ויצאו מן הגן באמונה שלמה שילדיהם ישנים שנת מרמיטה - נקלטה במכשיר הקשר של השומרת כבליל של צווחות, צחוקים וגידופים משולחי רסן, אבל כשפרצה לגן ושעטה במסדרון, זריזה ככל שהיתה, תמיד קידם את פניה מראה קפוא, דומם, של ילדים שרוכים במיטותיהם, אגודליהם בפיהם ועיניהם עצומות כעיני מתים.
היה, עם זאת, מכשיר חשמלי אחד שהמזכירות לא הסכימה בשום אופן להכניס לקיבוץ. עולה חדש מאמריקה, שהגיע לאפיקים עם מקלט טלוויזיה ("זניט"), מסר אותו למזכירות וחייך בגאווה, כאנתרופולוג המגיש מחרוזת-פלסטיק לשבט של בושמנים אסירי תודה. "קח את זה מפה", אמר לו המזכיר, שלא רצה לזהם את הקיבוץ בתרבות קלוקלת. חיבור הקיבוץ לציוויליזציה נדחה כך בכמה שנים, כשם שנדחה באלפי בתים אחרים בישראל, שחששו מן המכשיר המפוקפק, שייצג בעיני רבים את שיא הניוון הקפיטליסטי. לא היה זה הפסד כה גדול באותה תקופה, בהתחשב בהיצע הערוצים שעמד לרשות הצופים. בערוץ הלבנוני, בין פרסומות למשקה הקל "ג'אלול" לפרסומות של אבקות כביסה, נערכו התגוששויות קץ' של כל מיני ז'לובאטים בבגדי ים שחורים, מתוחי כתפיות, שבסיומם תמיד הטילו האחים מאנצור את יריביהם על קרשי הזירה ומעכו את סנטריהם בנעל גסה. החיים יכלו להתנהל גם בלי טלוויזיה.
בארי כתב מחשבות ביומן, אחיו הבכור חיליק פירסם ספר שירים, ואביהם, אברהם חזק, שוטט ביערות העולם וחיפש מקורות-עץ לקלת. לובה ליברמן טס לקונגו, לנהל שם את בית החרושת לקילוף גזעים. מרדכי אביגדור הרפתן, שהיה זכור לצה"ל כמניח-מוקשים מצטיין במלחמת קדש, נקרא להקים יחידת עלית של חבלנים ממשקי העמק. ד"ר ריבקין, רופא כללי שעלה מארגנטינה עם אשתו ושלוש בנותיו, נע בין המרפאה לבניין חדרי-החולים, חמוש בסטטוסקופ כסוף שהשתלשל מצווארו ובמקלות משטח-גרון שניבטו מכיס חולצתו הצחה. זקנקן חייכני מיסגר את פניו החביבים כפני שועל, וכפות ידיו המכוסות כתמי פיגמנטים היו קרירות להדהים כשמישש את צווארו של חולה אנגינה כדי לבדוק אם השקדים מוגדלים. על כוננית בסלון של אחת החברות עמד בקבוקון בושם ישן, כמעט ריק, ששארית-נוזל זעומה ניקוותה בקרקעיתו כשהוטה מעט באלכסון. לפני עשרים שנה, כשהיתה נערה, נתן לה פלמ"חניק אחד, יפה-תואר, את הבקבוקון הזה, כמזכרת. עכשיו היו לה שלושה ילדים, שהבכור מביניהם כבר היה בן-גילו של אותו פלמ"חניק~{ חלל, והיא אהבה אותם, ואת בעלה, ככל שניתן לאהוב. אבל לא היה לה לב לזרוק את הבקבוק, ולפעמים, לבדה בסלון, היתה נוטלת אותו אל אפה, עוצמת את עיניה ומרחרחת את הזיכרון המתמעט והולך.
עד לפני כמה שנים, לא צפו בקיבוץ שיגיע יום בו יעזוב אחד הבנים את המשק. הרי כל חינוכם של בני המקום - מטירונות גן הילדים, דרך פינת החי, ועד הגיוסים לקטיף בתקופת התיכון ובמהלך החופשות מהצבא - העניק להם כשירות מושלמת לחיים בקיבוץ ואי-כשירות מושלמת לחיים בחוץ. עזיבה מהדהדת כמו זו של ליאור ייני, שהעדיף חיי במה על פני חיי מספוא, הותירה את החברים פגועים ונבגדים מצד אחד, וגאים כתרנגולים, מצד שני, בהצלחותיו של "הבן". החברים התקשו מאוד לתפוס מדוע ירצה אדם צעיר לקום פתאום ולעזוב מקום נפלא כמו אפיקים , שיש בו את כל הטוב שבעולם, מלבד טלוויזיה.
אבל בנים עזבו, עובדה. חדורי אשמה כמובן, כגנבים בלילה, תוך הסברים מגומגמים וחיבוטי נפש קשים ומיוסרים - אבל עזבו. ונשאלה השאלה, כיצד יש להתייחס אליהם לאחר שעזבו; האם להחרימם כיאה לנפולת של נמושות - או שמא מוטב לשדר להם יחס אוהד, שירמוז להם ששער הקיבוץ יישאר תמיד פתוח לקבלם אחרי שייגמלו מהשטויות? אפילו ברגעיו המפוכחים ביותר, סירב הקיבוץ להכיר ליאור ייני; גם אםבכך שבן שעזב חדל להיות "בן אפיקים " והפך להיות פשוט הרחיק הבן העוזב בנדודיו כמארקו פולו, תמיד נמתחה איזו גומייה בלתי נראית בינו לבין הקיבוץ ההולך ומתרחק, וככל שגדל המרחק, הורגש מתח הגומייה ביתר שאת, כאילו קרוב הרגע שבו ייזרק הבחור במלוא התנופה בחזרה אל כור מחצבתו. כפשרה בין יד קשה ליד רכה מדי כלפי העוזבים, אימץ הקיבוץ נוסחת ביניים, שהקציבה לכל זוג הורים שבנם עזב את המשק אישור לבקרו ארבע פעמים בשנה. מאידך, בחג ה-40 לייסוד הקיבוץ, לא הורשו בנים עוזבים לנכוח בחגיגה; לסלחנות כלפיהם הוצבו גבולות ברורים.
בירושלים לא התרשמו מהווטו שהוטל באפיקים על צפייה בטלוויזיה. על אפם וחמתם של החברים, פתחה רשות השידור בשידורים ניסיוניים של שיעורים באנגלית, חשבון וטבע, שהוגשו על ידי מורות גבוהות-תסרוקת, לבושות כבובות, שדיברו למצלמה באטיות מחוייכת. אחרי כמעט עשור של שקט ביטחוני, עלתה המתיחות שוב למפלס מורט-עצבים. נאצר קידם כוחות, דיבר על ניצחון מוחץ וליכד את מדינות ערב סביב הרעיון המלהיב של השמדת היישות הציונית. אשכול שיחרר ברדיו גמגום של ערב-מלחמה, מפחיד בערפולו, והחברים ששאלו את לסיה גלילי מה יהיה, קיבלו תשובה מאוד לא מרגיעה. המלחמה שבפתח הצטיירה לכולם כחורבן ודאי. הזוגות הצעירים שהופיעו ברשימת החתונות, רוכזו לחתונה משותפת של שישה זוגות במכה, ללא אורחים, ללא תאורה, בנוכחות נשים, זקנים וארגז אורנג'דה. הקיבוץ היה ריק מגברים. כולם נשאבו לחזיתות בצו-קריאה.
וכשפקעה ההמתנה, קרה דבר שהעולם הביט בו בגבות מתרוממות. תוך פחות משבוע כבש צה"ל את סיני, את יהודה ושומרון, את רצועת עזה, את ירושלים העתיקה ואת רמת הגולן. צנחנים בכו בכותל אל תוך הקסדות שבידיהם, והרב גורן ליווה אותם בשופר. דיין ורבין נכנסו לעיר כאלוהים וסגנו. אשכול לא גימגם. הוא שתק. המפה שהונחה על שולחנו הראתה מדינה הגדולה פי שלושה מהמדינה שהופיעה במפה של השבוע שעבר.
יואב צרי, שנפל בגבעת התחמושת, ראובן לשם, שנפל ברצועת עזה, ויאיר תל-צור, שעלה על מוקש ליד שארם א-שיח', נטמנו בבית הקברות של הקיבוץ, ומצבות השיש הוורדרד שהונחו על קבריהם היו כבדות מאלבומי הניצחון שהונפקו באווירת העדלאידע שאחרי המלחמה. אי-שם בים התיכון נעלמה הצוללת "דקר" בדרכה מאנגליה. בתל אביב התאחדו מפא"י, רפ"י ואחדות-העבודה ל"מפלגת העבודה", ובן-גוריון ויתר על התענוג ונשאר בחוץ. הטלוויזיה הישראלית פתחה את שידוריה בשידור המצעד הצבאי של יום העצמאות. ב"קלת" פרצה דליקה שכילתה אולמות-ייצור שלמים והסבה לקיבוץ נזק בסכום אגדי (ארבעה מיליון לירות) ועיכוב של שנה לצרכי שיקום. מסמך ששמו "האמנה הפלשתינית" שלל את קיומה של מדינת ישראל וקרא לשחרור פלשתין במאבק מזוין. אלי פלס המציא מרסס מתנייע למטעי הבננות ופיתח עם גוסטי כלי-רכב ממונע, תלת-גלגלי, שזכה לשם "קלנוע". יצחקי גל גילה את עיר המבצר גמלא לפי תיאוריו ההיסטוריים של יוספוס פלאביוס. קיבוץ אפיקים שבר את החרם על הטלוויזיה וקנה חמישה מקלטים, שהוצבו במקומות התכנסות מוסכמים.
אשכול מת מהתקף לב והוחלף על ידי גולדה מאיר. לאורך תעלת סואץ פתחו תותחי מצרים בממטרים כבדים על קו המעוזים של צה"ל. זלי רוט השתתף בפשיטת השייטת על מצודת האי גרין בדרום התעלה וחזר לאפיקים עם שמונה אצבעות. חגי חופש, מח"ט~{רונן הופל בקרב אווירי מעל התעלה, וגופתו לא נמצאה. לוי צנחנים, מונה למפקד הגזרה הצפונית של התעלה. הקיבוץ חיבר את חמש הטלוויזיות לשקע החשמל בדיוק בזמן כדי לצפות בשלושת האסטרונאוטים שקיפצו על מישור-הפודרה של הירח בבגדי כוורנים ונעצו בו את דגל ארצות הברית, שנפרש כמלבן של קרטון עקב העדר הכבידה. בפרבר הירוק התנגנו תקליטים של הביטלס, האבנים המתגלגלות ושאר להקות ששרטו את עור התוף של הוותיקים. מרדכי אביגדור, מרכז הרפת, גילה פחות ופחות סבלנות לאורוות הסוסים שהקימו כמה חברים, להנאתם, בשטח הרפת. "באחד לאחד שבעים ואחד לא יהיה פה סוס אחד!", צעק אביגדור, והלך להקים גשר-בילי למעבר-שריון אל רמת הגולן. בתוך התעוקה האפרורית של הפגזות ההתשה בדרום סיני (וגם לאורך גבול ירדן, קרוב לבית), היו אלה ימי הזוהר של הכדורעף והכדורסל באפיקים.
הנחתות-הכדורעף של ארנושק'ה קלאדניצקי, מוליק כהן וחבריהם, העלו אותם לליגה הלאומית. יוסי וולפסון ועמי מצגר העפילו עם שאר כדורסלני "אשדות- אפיקים " לליגה הלאומית, וסיימו את העונה במקום השלישי בטבלה, אחרי מכבי והפועל תל אביב. נבחרת הכדורגל של אפיקים , בכיכובם של "השפיץ" (חנן קארפ), "הגמד" (בני רוזן), "הגוזל" (אלישע הירשפלד) ו"הבצל" (אהרון בר), קצרה אף היא הישגים נאים, שהתווספו לארון הגביעים והמדליות שבבית-איתמר. צורי גלסמן, שנראה כהמחשה תלת ממדית של סמל "הפועל", לימד את ילדי בית הספר לקפוץ לגובה ולרוחק, להטיל כדור-ברזל ולרוץ עד מוות (או, כפי שהוא הגדיר זאת, "להתחיל בכל הכוח, ולהגביר בהדרגה"). על קוביות-חזהו היו טופרים מתקתקים ומשרוקית שחורה, שבתוכה, כששרק,תלויים באופן קבוע ארבעה רעד חרוז-עץ קטן וצרחני. דורית פורת השתתפה באליפות אירופה להתעמלות מכשירים, וגם התאומים הזהים דוד ויונתן הסתחררו ככנפי-מאוורר על סוס הסמוכות, על המתח ועל הטבעות. קבוצת הכדור-מים הביסה את יריבותיה שנה אחר שנה. לא היה ילד בקיבוץ שלא ידע לשחות חתירה, חזה, פרפר וגב בסגנון מופתי. ילד או מבוגר ששחה בבריכה בחבטות אומללות, תוך כדי בליעת מים לרוויה, הסגיר בכך מיד את היותו עירוני.
אוכלוסיית אפיקים , שמנתה בשלב זה 1,500 נפש, הצריכה לא פחות מארבעה גני ילדים ("שקד", "רימון", "הדר", "עינב"), וגלקסיה של פעוטונים ובתי תינוקות, שבצדם גודרו חצרות משחקים שהכילו מתקני טיפוס מפסולת-בולים של קלת, מגדלי מגלשות כדוריים מפיברגלאס כתום (שהנכנס אליהם יצא עם יות, ארגזי חול זרועי דלייםפריחת-עור והתגרד ימים), שרידי קאבינות של מש וכל סוג אחר של אשפה החביבה על הגיל הרך. שלושה או ארבעה בחדר, לאורך מסדרון ארוך שבקצהו בית שימוש ומקלחת, התהפכו ילדי הגן במיטותיהם זמן רב אחרי שעת ההשכבה וניסו להירדם למרות החום הלח ויתושי הלילה. לכל ילד הוקצה לילה מבורך אחד בשנה, שבו הונחה למראשות מיטתו צלחת פלסטיק מעוטרת צבעוניים, כספתח ליום-הולדתודמויות וולט דיסני, שהכילה עדשי-שוקול שצוין למחרת. שאר הלילות בגן, היו, באופן כללי, סיוט. כשהסתיים תהליך ההשכבה וההורים יצאו מהגן, הופקרו הילדים לחסדיה של הגננת, שהניחה תקליט מרדים על הפטיפון שבאמצע המסדרון (מתחת לאינטרקום של שומרות-הלילה), הורידה עליו את המחט, וידאה שכולם במיטות ("דממה! פנים לקיר!"), יצאה על בהונותיה מהגן ונעלה אחריה את הדלת.
התקליט המרדים השאיר את הילדים עם קולו של קריין צעיר, שונא-ילדים ככל הנראה, ששמו חיים יבין, שסיפר על הרגע שבו התייתם הפילון בבר מאביו ("מלך הפילים מת. מלך הפילים מת. אבל כבד"). בתקליט אחר, מחריד ממנו, שטח יבין מין סיפור-בלהות אודות המכונית המעופפת "צ'יטי צ'יטי בנג בנג", שבשיאו תואר אירוע שאי אפשר, פיסית, להירדם אחריו. הילדים שעליהם סופר בתקליט, נקלעו לאיזו מערה והשתובבו להם בנחת בין קירות-הסלע החלקלקים. "אבל, אבל, תמיד יש אבל", אמר יבין ממרתפי גרונו, "והנה, מעבר לפינה, הופיעה לאטה המכונית השחורה של ג'ו וכנופייתו".
אכן, כדור שינה; אלא שבכך לא הסתיימו תלאות הלילה. לילדים שאיחרו להירדם חיכתה עוד המכשפה הקבועה, איומת החיוך, שעלתה מתחתית החלון בזריחה מקפיאת דם; חיכו להם, מלבד היתושים, גם שממיות שלעסו את פרפרי הלילה על רשת-החלון, מקקים בשלל גדלים שנבטו על הקירות לאור הירח, משק עטלפים בקרבת התריס הפתוח, ופגישה פתאומית, עין בעין, אם הנורא ביצורי-תבל, השטן הפתאומי-לעד בזינוקיו המכונפים: גמל-שלמה. מנורת-הלהט הכחולה שבמרומי המסדרון צלתה, אמנם, חרקים לא מעטים במהלך הלילה, אבל לכל חרק שהתפחם בה היו אחים ואחיות.
השעות הקטנות הותירו לילדי הגן שלוש אפשרויות: להתכסות בשמיכה מעל לראש (ולהתקיים איכשהו על מלאי חמצן מוגבל); להתכסות חלקית (ולהעקץ); או לבעוט את השמיכה על פינת המיטה, לקום אל החלון, לפרוץ אותו ולקפוץ החוצה. היו שברחו לבדם (והתגלו בבוקר על ידי הוריהם, צנופים על רצפת הסלון) והיו שברחו בחבורה, בעקבות מנהיג-הבנים, שלקח אותם להתפלח לסרט-מבוגרים שהוקרן בגן ההנצחה, לגנוב משהו מהאקונומיה, להוציא ונטילים מאופניים בסככות, להיכנס בחושך לבריכת דגי-הזהב, לדרוך על קרקעיתה קטיפתית-הירוקת, למשש את שושנות-המים ולהיתקל ביניהן בנבלת חתול.
אבל אחרי הלילות המסויטים, באו בקרים של תענוג צרוף: לצאת מהבריכה בגוף זולג, להישכב על הבטן על הבטונדה החמימה ולהספיג אותה בשלולית שמיהרה להתאדות; להציק לקזיוק, מתפעל הבריכה; לאכול על הדשא קציצות קרות, עטורות שוליים של קרום מתנדנד; לבנות מבצרים בצמרות העצים, לאגור בהם תחמושת מכדורי-בוץ מיובשים, לתצפת מהם במשקפת של גלילי-קרטון-טואלט ולעיין בהם בשקט בחוברות זימה; לצלוף "דורדורים" של אזדרכת מצינוריות-בידוד שנגנבו מהחשמלייה, על יונים, על חתולים, על מה שזז; לצאת למלחמות נהדרות בין גן-רימון לגן-שקד (עם מקלות, שברי בלטות, יתדות ברזל), שבמהלכן, כל פעם, נפתחות הרבה ברכיים ושבויים כפותים מובלים לחקירה. בחג השבועות נשא כל ילד טנא ביכורים מממקלעת-פורנירים של קלת. בחנוכה הפכה המדרכה הראשית לשורה של נרות בשקיות חול מנייר חום, והילדים צעדו לאורכה כשידיהם מקל שעליו תלויה אשכולית מנוסרת שנר מהבהב בתוכה, ושרו "אנו נושאים לפידים בלילות אפלים". בפורים לקחו אותם למרתף מחסן התחפושות, שהיה דחוס להתפקע בגלימות קטיפה, מגבעות צילינדר, פראקים, מקלות סבא ושרביטי מלכים. ביום העצמאות, בין מתקני מגרש השעשועים, טסו השעות בלחיים דביקות מסוכר-על-מקל, בידיים תשושות מחתירה בקיאקים, עם כיסים מלאי סוכריות (שהומטרו, בלחיצת כפתור, מחדק-הפיל שהשתלשל מקיר בית-איתמר), ולפנות ערב נערכה על הדשא "ארוחה חקלאית". כל משפחה פרשה שמיכת פיקה והשתרעה סביב מגש שהורד מעגלה רתומה לטרקטור, שעליו שקיות שוקו קר, לחמניות וביצים קשות. ענני ברחשים תימרנו בין שרשרות הדגלונים המשולשים, הרמקולים שעל מגדל האומגה הפריחו שירים של הגבעטרון, הדודאים וחוה אלברשטיין, והשקיעה נזלה על הקרחת של רמת סירין. הקיבוץ היה נצחי כמו עקצוץ הדשא, נשירת פירות הפיקוס, משחת היתושים בריח-אבוקדו והתנוצצות הערב באבזמי הסנדלים.
המעבר מילדות לנערות צויין בכיתה ז' על ידי יציאה באישון לילה למסע טיפוס אל עץ האלה הבודד שעל הרכס המשקיף על הקיבוץ ממערב. המעבר לחברת הפרבר הירוק, צוין על ידי טקס השבעה שערכו ה"דליתים" מכיתה י"ב ל"אליפים" העולים לכיתה ט'. טקס ההשבעה כלל מסלול השפלות רב השראה. האליפים הוזחלו בזבל של הרפת, הוטבלו בעגלות האשפה של האקונומיה (המלאות מין מיץ-טינופת עמום, דמוי קיא), דחפו טרקטור כבוי לאורך דרך עפר וביצעו כל מטלה פולחנית אחרת שדרשה סדרת החינוך. כשחונכו עד תום, הוקראו להם עשרת הדיברות של הפרבר ("יזכור האליף תמיד את אפסותו לעומת הדלית, ישתחווה לו, יעבוד אותו", וכו'), והם נולדו מחדש.
ישי ונירה יזהר ישבו לפנות ערב על הדשא עם שכניהם לבניין, פיצחו גרעינים על עיתון פרוש וריכלו בשפת-סתרים, כדי שהילדים לא יבינו. ~{ מחלון דירת הקרקע הסמוכה נשמעו שירים סתויים ב"גל הקל". דאגון, כלב-הזאב השקט של משפחת ברנר, הסתובב בשולי הדשא וריחרח בורות של ממטרות. "שקט רגע", היסה ישי את שטף השיחה והצביע לכיוון החלון שממנו בקע הרדיו. הוא האזין כמה שניות, ואז קם (גבוה, רזה, רחב-כתפיים) ואמר ביובש: "הקריאו את היחידה שלי". הוא נפרד מנירה ומהחברים, ליטף את ראשו של בנו עמית ושל ביתו התינוקת טלי, והלך. "אזRחי ישRאל", אמרה גולדה בטלוויזיה, "היום, בסמוך לשעה שתיים אחRי הצהRיים, פתחו צבאות מצRים וסוRיה בהתקפה נגד ישRאל. הם ערכו סדRה של תקיפות מן האוויR, בשRיונים ובאRטילRיה, בסיני ובRמת הגולן. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגRמו אבידות Rציניות. אויבינו קיוו להפתיע את אזRחי ישRאל ביום הכיפוRים. תוקפינו חשבו שביום הכיפוRים לא נהיה עRוכים להשיב מלחמה שעRה. אנו לא הופתענו". היא שיקRה. ההפתעה היתה מושלמת, ועד שצה"ל יצא ממהלם, חלפו שלושה ימים בחזית הגולן, ובסיני - עשRה. שיירות של משאיות-טנקים הרעידו את גדר התיל של המשק, בדרכן צפונה, לרמה, ונהמתן מילאה את הקיבוץ השרוי בהאפלה. הילדים הורדו למקלטים, לשלושה שבועות קסומים של בילוי במיטות ברזל דו-קומתיות, שהיו תלויות בשרשרות אלכסון על שורה קצובה של עמודים.
הגננת קראה להם את "פנג הלבן" ואת "מסביב לעולם בשמונים יום", ודאגה למלאי של דפי ציור וגירי פאנדה. היצירות הודבקו על קירות המקלט, והוכיחו את יתרונם היחסי של הבנים על הבנות בכל הנוגע לציור פנטום, מצנח, קרבות שריון וערבים בורחים. המקלט היה קריר, טחוב ומרתק. מכסה הפלדה העגול של פתח האוורור היה כבד ונפלא כצריח של טנק, או כצוהר סודי שמעברו התרומם פריסקופ של צוללת. סולם המילוט (צינורות ברזל כפופים, שתולים בקיר) הוליך אל מין דלת-כספת אפורה, נעולה בידית שיכלה להיפתח רק במהלומות-קורנס. האור הודלק וכובה במתג עגול, ששוליו גליים כשולי מטבע של אגורה, תוך הטייתו בסיבוב קל שהפיק ממנו "קליק" מתכתי. אבא של נטע שפיגלר צייד אותו, ברדתו למקלט, במחזיק מפתחות דמוי ראש-צפע, שהתגלה כפנס זעיר כשלחצו עליו באגודל. מי שהיה חבר של נטע, קיבל סיבוב על הפנס.
לרגל ההאפלה, נצבעו שולי המדרכות בפס לבן. במטבח הרתיחה איטקה אבן-דר דוד-חלב נוסף, למען חברי תל-קציר. חברים שלא גויסו, עמדו בצומת צמח וחילקו מזון לחיילים, ובשובם צבאו על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל וחיפשו דרישות שלום מהנמצאים בחזית. ב"חווה הסינית" בסיני התקדם הטנק של המג"ד אהוד ברק בתוך עננה ורודה-כחלחלה של טילי סאגר מצריים, בין אבוקות של טנקים מושבתים. ישי יזהר עמד בצריח, מעל הטען-קשר, ריסס ב"עוזי" והשליך רימונים על המצרים המחופרים, שכדורי מקלעיהם תיקתקו על דופן הטנק. צלף שהתחפר עשרה מטרים משמאל לטנק, התגלה חצי-שנייה מאוחר מדי; כשהצרור של ברק תפר אותו, כבר שתת קילוח דם עבה מצווארו של ישי, שהרים את ידיו לצדדים כאומר "זהו זה, אהוד", וצנח לתוך הצריח, אל חיקו של הטען-קשר. באותה שעה, לא רחוק משם, נקלע בארי חזק למלכודת-האש של סאראפיאום. הוא השאיר אחריו אשה, תינוק, ושירים אחדים, נבואיים, שחזו בדייקנות את מותו. "אבי השותק", הוא כתב, "אני הנני מכאוביך העתידים לבוא, כי בדמעה אותי זרעת, ובבכי אותי תקצור"; ולאלוהים כתב, "ריבונו של עולם, אנא הגבר את עוצמת אותותיך. כאן אני לא שומע, לא יודע, האם שוב תקעת פרח-ברזל בדש-האנטנה. האם אני נשמע היטב? עבור, עבור, גם אתה נשמע קטוע, אתה נשמע פצוע, אתה בעמק מאורגן היקפית. אנא עצום את עיניך. עכשיו אני שומע. רות. אתה יכול סופית למות. אב שכול, אני כבר לא מרגיש. דמעות החורף עליך יגידו קדיש".
יומיים אחריו, נפלו בקרבות התעלה אברהמל'ה קורין ויהודל'ה ליש, וכעבור עוד יומיים התבשרה אשתו ההרה של זלי גלבוע על מותו מפגיעה ישירה בזחל"ם שבו נסע ליד האגם המר. שניים מבוגרי חברת הנוער, רחמים פראנקו ומייקל מארשאל, שתמיד שררה ביניהם קרבת אחים, נפלו בסיני תוך שבוע אחד. שוקי וולפסון, נווט-פנטום, נשבה בידי המצרים.
אחרי המלחמה זרמו לקיבוץ קבוצות של מתנדבים מחו"ל, שאיכלסו שכונה משלהם בין מגרש הכדורגל לבין הפיקוס הבנגאלי המוזר, שמענפיו, כחבלים עבים, השתלחו שורשי-אוויר בחזרה לאדמה שסביבו. לא כל המתנדבים והמתנדבות חוננו באותו יופי אירופי מכאיב המעביר ישראלים על דעתם, אבל רבים מהם הגבירו ללא ספק את התיאבון המיני של צעירי הקיבוץ, ושיתפו פעולה בחפץ לב. המתנדבות אהבו את גופיות העבודה הרפויות, המוכתמות, שליטפו את גופן המתריס כשהתכופפו, נטולות חזייה, לבצור אשכולות במזמרה מצקצקת, והמתנדבים הזכרים הפקירו את גוום לשמש ~{ ושיגרו חיוכים בלונדיניים על ימין ועל שמאל.
שוקי וולפסון, שחזר מהשבי במצרים, התקבל בשער הקיבוץ בדגלים וחיבוקים. גנרלים מצרים שבויים שנלקחו, בפקודה, לביקור באפיקים, התרשמו עמוקות ממראה-עיניהם ואמרו (אולי כדי למצוא חן, בתקווה לקיצור השבי) שהחיים השיתופיים הם הבסיס לשלום במזרח התיכון. 70 חיילי גולני שנשלחו לנוח מהמלחמה, התארחו בקיבוץ אצל משפחות מאמצות, ובילו שבועיים בערסלים ובנדנדות שבין עצי הדשאים, לא בלי להשגיח בקיומן המהבהב של המתנדבות. בן-גוריון מת, ובתוך כך מת עידן השלטון המובן-מאליו של תנועת העבודה. מלחמת יום-כיפור הוגדרה בפי כל כמחדל. גולדה ודיין סומנו כאשמים עיקריים. הסלידה מההנהגה הקיימת נערמה לתנועת מחאה המונית. בבחירות שנערכו באותה שנה, הריח הליכוד, לראשונה, את קרבת הזכייה בשלטון. ובאפיקים, כמעט בו-זמנית, התרחשו שלושה אירועים שרמזו על תחילת הסוף.
לאחר סדרה סוערת של אסיפות, שבסופן נערכה הצבעה חשאית בתיבת-קלפי, הוחלט ברוב גדול לבטל את הלינה המשותפת בגני-הילדים ולעבור ללינה משפחתית. מעבר למשמעות הדרמטית שהיתה לכך מבחינת צביון הילדות בקיבוץ ומעמד המשפחה מעתה ואילך, הטילה החלטה זו מעמסה לא-פשוטה על דירות ההורים הקטנות, שתוכננו כולן עבור שתי נפשות בלבד (סלון, חדר שינה וציור של ליאו). "ואיפה תשימו את הילדים? בבוידם?", קראו מתנגדי הלינה המשפחתית לעבר המצדדים בה. "יהיה בסדר. נרחיב", ענו המצדדים, וגזרו על הקיבוץ עשור שנים של עיבוי בתים, חירחור מערבלי בטון, מיגרנה רצחנית של פטישי אוויר ותפאורה קבועה של פיגומים, חצץ ובלוקים. היה צפוף, היה קשה, אבל הילדים כבר לא סבלו ממכשפות, מגמלי-שלמה ומחיים יבין.
בד בבד עם החלטה מהפכנית זו, הוחלט לחלק טלוויזיות לדירות החברים. מהפכה-זוטא זו הביאה לכרסום נוסף בהוויה השיתופית של הקיבוץ לטובת הסתגרות משפחתית בבתים, מול חיים יבין הבלתי-נמנע, בגרסתו כקריין "מבט". החברים, אמנם, לא נגמלו מן ההרגל לבדוק בכל מופע, הרצאה או קונצרט שנערכו בקיבוץ, אם "כולם באו", ולהצטער מאוד על כל מי ש"הפסיד"; הם היו זקוקים, עדיין, לכך שכולם יהנו, כדי שהם-עצמם יהנו מהמופע; אבל הטלוויזיות שנכנסו לבתים, לימדו אותם אט-אט לראות תוכנית בלי לסובב את הראש אחורה (אל תרמיל פגז-הטנק שעמד על השטיח ושימש כעציץ-קוצים או כמאפרה) ולבדוק מי עוד רואה.
המאורע השלישי שסגר תקופה בקיבוץ, היה סגירת המאפייה. ומעשה שהיה, כך
היה. יום אחד הגיע תורם של לוינגר ואשתו לצאת לנופש בחו"ל. לוינגר, האופה
הנערץ שדור שלם בקיבוץ גדל על כיכרות הלחם, החלות הקלועות, עוגות-השבת
והפיתות המופלאות שלו, נקלע לדילמה קשה. מצד אחד, חשש שהקיבוץ לא יסתדר
בהעדרו, שהרי רק הוא ידע את המתכון ללחם, שאותו שמר תמיד בסוד אפילו
מפועלי המאפייה הכפופים לו. מצד שני, כשמגיע התור לטוס לחו"ל, טסים
לחו"ל. לוינגר נאנח, השאיר לפועליו, בצער רב, פתק ובו מתכון פשוט לאפיית
לחם, ארז מזוודה וטס עם אשתו לשבועיים. כשחזרו, קיבלו אותם החברים
בלבביות ו"איפשרו להם לנחות", כמו שאומרים. יומיים אחר כך, ניגש אל
לוינגר חבר-מזכירות וזימן אותו לשיחה. כשלוינגר התיישב בחדר המזכיר, הוא
הבין מיד, לפי ארשת פניהם של חברי המזכירות שהקיפו את שולחן הישיבות
ונעצו בו מבט יציב, שמשהו לא טוב קרה בהעדרו, ושהמשהו הזה, לדעתם, קשור
באיזשהו אופן אליו. המזכיר פתח מגירה בשולחן, הוציא ממנה דף צהבהב והניח
אותו על השולחן, מול לוינגר.
"אתה מכיר את הפתק הזה?", שאל המזכיר. "זה הרצפט שהשארת לפועלים. אני לא
יודע מה זה, אבל רצפט ללחם זה לא".
"הם לא הצליחו לעשות לחם?" נדהם לוינגר.
"לחם? מהרצפט הזה? לא, יצחק. הם לא הצליחו. לא יצא להם. יצא להם דיקט.
מעניין למה".
לוינגר נשתל בכיסא. "שבועיים לא אכלתם לחם?"
"הסתדרנו", אמר מישהו מצדו השני של השולחן. "קנינו בטבריה".
לוינגר הביט במזכיר, הביט בשאר חברי המזכירות, וניסה להבין מה הולך פה.
"רגע אחד. אתם קראתם לי להגיד לי שאני - מה? שמה? אה? שאני -"
"שאנחנו סוגרים את המאפיה".
לוינגר יצא מהבית הלבן והשתרך אל ביתו, אפור כשק. למהלומה שספג
במזכירות, נוספה מהלומת הידיעה שכל חברי הקיבוץ, כולל אלה שהחשיב כחבריו
הטובים ביותר, חייכו אליו בצביעות במשך יומיים ולא גילו לו איזה לינץ'
מחכה לו אצל המזכיר. המאפייה היתה החיים שלו. זמן קצר אחרי שסגרו
חלה, דעך ומת.
בגין הגדיר את הקיבוצניקים כמיליונרים עם בריכות שחייה ועלה לשלטון. ביום שבו הציג את ממשלתו, נקלטו באפיקים 66 פליטים וייטנאמים שנאספו בלב ים על ידי אונייה ישראלית. חברי אפיקים, המומים מניצחון הליכוד, חשו נצורים, נרדפים, שנואים כקיבוצניקים, כמערכניקים וכאשכנזים, ולא נותר להם אלא להצטנף במאורתם ולהתכונן לכך שהממשלה החדשה "תסגור לקיבוץ את הברז" כחיסול חשבונות על 30 שנות ישיבה באופוזיציה וטיפוח טינה אינסופית לעצם קיומם.
קיבוצי "האיחוד" ו"המאוחד" התאחדו לתנועת "התק"ם", צה"ל התפנה מסיני, הלירה הוחלפה בשקל, ובוועידת מפלגת העבודה גבר פרס על רבין. שר התקשורת ארידור ביטל את "מחיקון" הצבע בטלוויזיה, הפך מיד לאדם האהוב במדינה והועלה לשר אוצר. מרדכי אביגדור לא זכה ליהנות מעידן הצבע בטלוויזיה. הוא הלך לפרק מוקשים ליד בריכת המשושים ברמת הגולן, והתעוור ממוקש שהתפוצץ לידו. שלמה ארגוב, שגריר ישראל באנגליה, נפצע מיריות של מתנקש פלשתיני, ובתגובה על כך פלש צה"ל ללבנון וכבש את חציה. 400 אלף איש, כולל חברים רבים מאפיקים, הפגינו בתל אביב במחאה על טבח הפלשתינאים שאירע בשכונות סאברה ושאתילה בביירות. הבורסה התמוטטה, והמושקעים בה (שכללו עשרות קיבוצים שלא שעו להזהרותיו של כלכלן-אפיקים, אמיר הלמן, שהפציר בהם שלא להיכנס לבורסה) הפסידו בן יום סכום כולל של 100 מיליארד שקל. הרופאים שבתו במשך ארבעה חודשים, והחולים המיועדים לניתוח לא המתינו לסיום השביתה והתחילו למות בזה אחר זה. הבורסה התמוטטה שנית, הפעם מצניחת מניות הבנקים. ארידור הבטיח שלא יהיה פיחות, וביצע פחות תהומי. הדולר עלה 80 שקל. ארידור התכוון להכריז עליו כמטבע ישראלי, ופוטר רגע לפני שביצע את זממו. המשק נקלע לסחרור גמור, האינפלציה תפחה לממדים תלת-ספרתיים, ובאפיקים קרו שוב, במקביל, שלושה אירועים שסימנו סוף-עידן ותחילה של עידן חדש, קודר יותר.
בעיצומה של מפולת המשק הישראלי, החליטו באפיקים להקים עוד מפעל גדול, בצד קלת. מתוך קבוצת קובעי-הגורלות בקיבוץ (קומץ גברים בני 50, ששירתו פעם בפלמ"ח ושהיו אפופים, לפיכך, בהילה סמכותית של מביני-עניין בכל נושא, כלכלי בעיקר), התגבשה החלטה להקים מפעל חדשני לייצור סיבי פחמן. סיבי פחמן - הוסבר לחברים באסיפה שדנה בהצעה - הם מוצר מתוחכם, יפהפה, חסין-אש, המשמש בעיקר למטוסי קרב ולמנקי-תקליטים. הרעיון נשמע כלכלי מאוד, והקיבוץ ניגש להקמת המפעל. נבנה בניין גדול ומשוכלל, ניקנו מכונות יפאניות ("המלה האחרונה בטכנולוגיה"), מונה צוות ניהול, וסדרן העבודה התהלך בין השולחנות בחדר האוכל וגייס חברים למפעל.
העבודה באסי"ף ("אפיקים סיבי פחמן") היתה פשוטה מאוד. למעשה, המכונות עשו הכל לבד. סיב הפחמן הדק, השחור בוהק, נע לאטו, מעט מתחת לתקרה, מקצה פס הייצור אל קצהו השני, ומהחברים נדרש רק לעמוד תחתיו ולהביט בו, להשגיח שהכל בסדר. הכל, אכן, היה בסדר, חוץ משני דברים. אלף, אף חבר לא השתוקק לעמוד יום שלם ולהתבונן בחוט. את הבעיה הזאת אפשר היה לפתור, אמנם, על ידי החלפת החברים בפועלים שכירים, כמו בקלת. אבל אז התעוררה עוד בעיה. סיבי פחמן, התברר, הם חומר מסרטן. מסרטן מאוד.
ההתרחשות המשמעותית השנייה של אותה שנה, היתה הריסת גן ההנצחה למען הקמת "מרכז קהילתי" בשטחו. דחפורים מחקו את "בית אליק", את קיר הקרמיקה של ליאו ואת בריכת דגי הזהב, ומשאיות פרקו במקום, במשך שבועות, מטען בל-ישוער של סלעים ואדמה, שקבר לאין-זכר את כל מדשאת הגן, והפך אותה מבקעה לגבעה. על גבעה מלאכותית זו הוברגו שורות של מושבי-ברזל צבועים לבן, שהשקיפו אל במת בטון חצצית שמעליה הותקן מסך קולנוע מבד גלול. מאחורי הבמה הוקם אולם מופעים (שנועד להחליף, בין השאר, את "בית איתמר" כקולנוע-חורף), ובצדו התנשאה ספרייה דו-קומתית. זה היה "המרכז הקהילתי". הוא לא היה מכוער להחריד, אבל בהשוואה לגן ההנצחה הלחוץ תחתיו, היה זה מין גוש אטום של בטון דחוס, חינני על פי דרכו לא יותר ולא פחות מכל מפגע ארכיטקטוני אחר שלומדים לחיות איתו.
וההתרחשות המשמעותית השלישית של אותה שנה - אבל עדיף אולי לקפוץ אל העשור האחרון.
:כשפרצה האינתיפאדה, הסתובב משה אלפרט בין הצמיגים הבוערים, ילדי הקאסבה ומרגמות-החצץ של צה"ל, חמוש במצלמת-כתף של רשת C.B.S ששכרה את שירותיו, וקלט שלושה חיילים דולקים אחר צעיר מיידה-אבנים על מורדות שכם. מצלמתו של פליני הנציחה את הרגע שבו הדביקו השלושה את הבורח, הפילו אותו לקרקע וחבטו בו עד ששכח את שמו. סצינה זו, ששודרה ~ בימים הבאים בערוצי החדשות מפילדלפיה עד הונג-קונג, הפכה בדעת הקהל העולמית לתמצית התועבה המתחוללת בשטחים.
כבר שש שנים לפני כן, במלחמת לבנון, שרר באפיקים מיאוס גמור כלפי הממשלה. השר שרון, שביקש לבוא לאפיקים כדי להסביר לחברים את עמדתו, נענה בסירוב. "שיישאר בחווה, ושלא נראה את הפרצוף שלו". החברים הרגישו שלקחו להם את המדינה; שהממשלה מורכבת מכנופייה של מושחתים נבערים מדעת, השולחים את חיילי צה"ל להיקטל במשימות-סרק על כביש ביירות-דמשק; ושהקיבוץ כבר איננו חלק משום דבר שמתרחש סביב. עכשיו, בימי האינתיפאדה, הפך המיאוס למין תחושה של חידלון קהה, חסר אונים, וציפייה יומית לרע מכל.
היו שנמלטו אל העבר, אל חיק הזיכרונות, והשתדלו לדעת כמה שפחות על "המצב". מבקבוקון הבושם שעמד על הכוננית בסלון של אהובת הפלמ"חניק בת ה-60, התנדפה כבר מזמן שארית הנוזל, וכשהגישה אותו אל אפה ועצמה את עיניה, לא יכלה לקבוע בוודאות אם הניחוח הרפה המסתנן לנחיריה בוקע מהבקבוק, או שמא הוא נעור אי-שם בירכתי מוחה. תמהוני הקיבוץ, כתמיד, היו חסינים לכל התרחשות בעולם החיצון, וחיו את חייהם הנידחים מבלי להיפגע כלל משיני הזמן. הקרח בעל עיני הטורקיז ששרק יצירות של ויואלדי בלכתו על המדרכות כשעל כתפו שמוט מעיל שהוא מעולם לא לבש, המשיך לשרוק אותו רפרטואר עצמו, עם אותו מעיל נצחי על הכתף, ומאחורי גבו המשיכו הילדים להעליל עליו את הסיפור הישן שלפיו "מישהו ראה אותו פעם" בועל כבשה בפינת-החי. הענק שנהג לדבר אל עצמו כשבחר מוצרים בכלבו, המשיך, כדרכו, לפתות חתולים אל מפתן-חדרו, להרימם בעורפם ולהטביעם בדלי. האתלט השזוף החמוש במאצ'טה, שחמק בלילות מפישפש הקיבוץ וישן עירום במטע הבננות, המשיך לעשות זאת בכל מזג-אוויר נאה. המציצנים ששוטטו בין הבתים וארבו לנשים מתקלחות, המשיכו לתפוס את העולם כסדרה של חלונות מוסטי וילון, שבדל-אשה קצופת-שמפו קורץ מבעדם באפלולית הערב. אלה לא ראו "מבט לחדשות". אבל החברים שראשיהם תפורים לשאר-גופם, קראו עיתון, ראו "מבט", והזדעזעו כל ערב מחדש.
ך לא רק "המצב" הכללי, אלא גם המצב במשק, בעיקר בקלת. הקרטל שהתקיים דיכ עד כה בין ארבעת מפעלי-הלבידים בארץ, שמנע יבוא דיקטים לישראל והבטיח כך את רווחיות הדיקט המקומי, בוטל. השוק נפתח לייבוא, שותפיו-לקרטל של קלת הפכו למתחריו, ובקיבוץ ידעו שהתמוטטות המפעל, מרגע זה, היא רק שאלה של זמן. סקאדים עיראקיים חלפו מעל המשק בדרכם לרמת-גן, והחברים פחדו מהם פחות משפחדו לעתידם הכלכלי. רצפת-הדיקטים נשמטה מתחת לרגליהם, ואמיר הלמן, שדיבר שנים על הצורך לעבור למשק של יזמויות קטנות, טיפוח "הון אנושי", חשיבה עסקית ומוצרי היי-טק, כבר לא היה בודד בדעתו.
עליית רבין לשלטון העניקה לקיבוץ ערוי רגעי של הזדהות מחודשת עם הנעשה במדינה, וחתימת ההסכמים עם ערפאת ועם חוסיין הגבירה את ההזדהות הזאת לכדי תקווה כמעט אופורית. אבל קלת הלך ושקע. הבנקים דרשו לשעבד אותו כחלק מהסדר חובות הקיבוצים, רווחיו נשחקו בהתמדה, ולא היה מנוס מלפטר חצי מ-400 פועליו, שפיצויי פרישתם היו יקרים כמעט כהעסקתם. משוריינים בהסכמי שכר הסתדרותיים, תוספות-ותק וכו', השתכרו רבים מפועלי הייצור סכומים של עשרת-אלפים שקל בחודש, וסכומים אלה התפיחו בקצב מבהיל את גרעונו של הקיבוץ. חברות יעוץ כלכליות הובאו כדי לעצור את ההידרדרות, ואנשיהן גבו מהקיבוץ שכר פנטסטי, שהעמיק כהוגן את מכתש חובותיו. אלי פלס, האדם הרווחי ביותר באפיקים, שלא חדל 30 שנה מלהמציא מכשירים ופטנטים כתרנגולת המטילה ביצי זהב, נרדם על ההגה בנסיעה לילית בקרבת הקיבוץ, התהפך לתעלה בצד הכביש ונהרג במקום.
הכל, דומה, עשה יד אחת כדי לדרדר את המציאות מדחי אל דחי. רבין נרצח. אוטובוסים התפוצצו לפרס בידיים. יגאל עמיר ניצח בבחירות, והפרצוף של נתניהו (מנופף לקהל בוחריו, מחייך על הצד, מצחקק בבאס שרמנטי) גרם לחברים לחוש, סופית, גולים בארצם. הוא דיבר על הפרטה, נתניהו, ובאפיקים החלו, אכן, להסתמן מהלכים ראשונים של הפרטת שירותים, דיונים על "שכר דיפרנציאלי" וקיום אסיפות-ענפים לבחינת אפשרות הפיכתם ממקומות-עבודה למקומות-פרנסה. בוטלה ארוחת הערב בחדר האוכל, ובשתי הארוחות הנותרות הוצב ליד עגלות המזון מסוף מחשב לרישום המנה שלקח כל חבר ולניקויה מתקציבו. האגף המזרחי של חדר האוכל נסגר בפני החברים (בלאו הכי, אחרי התכווצות הקיבוץ מכל העזיבות, לא היה בו עוד צורך), והופעל מעתה כמסעדה לקבוצות-מטיילים. שיכון הצעירים שליד מגרשהכדורגל הוסב לשכונת צימרים. ארוחות השדה של החקלאים - אותו ריטואל יומי קסום בבקתות הבננצ'יקים, הדייגים והכורמים - בוטלו בגלל אי-האפשרות לחשב את עלותן במסגרת ההפרטה.~ הכרם והפרדס, יפים אך בלתי-רווחיים, נעקרו. חברים שספגו קנסות תחבורה, שילמו אותם עתה מכיסם. חולים שנזקקו לתרופות, שילמו חלק מעלותן. בצד "קלת" הכושל ו"צח"ם" השורד (שייצר קלנועיות-נכים וציוד למכוני חליבה), צצו ברחבי המשק ענפי-יזמות קטנים כמו "אפיקי ביטוח", "פוקוס" (צילום אירועים בווידאו"), "אפיקים הפקות" (להפצת סרטי-טבע של משה אלפרט), "קו התפר" (חנות בגדים) ועמדת-מכירה של דגים חיים בכניסה לקיבוץ. מורות לציור ומלאכה פנו לייצור ומכירה של חפצי-חן. בפעוטון שהתרוקן, פתח מישהו קליניקה לטיפולי שיאצו. מתחת לחדר האוכל נפתח פאב. פינת החי הוסבה לענף כלכלי, של אילוף ומכירת כלבים. בית-איתמר השכיר את השימוש באולמו ומכשיריו לקבוצות-ספורטאים ומתעמלים מאזור הצפון. דירות ריקות הושכרו לתושבי-חוץ.
מדי שבת יצאה קבוצת חברות לצומת צמח עם שלטים למען השלום, והנהגים החולפים לידן שירבבו את ראשיהם מחלונות רכבם וצעקו עליהן "זונות של ערבים". בשובן לקיבוץ, ראו על המדרכות מעט צעירים והרבה קשישים. היה מי שטרח וחישב, שעד כה עזבו את אפיקים 1,500 נפש - בדיוק כמספר אוכלוסי-הקיבוץ בשנות שיא גודלו. עכשיו נותרו בו לא הרבה יותר מ-1,000 נפש, שכמעט שליש מתוכם גימלאים. משנה לשנה פחת מספר המפרנסים בקיבוץ, וגדל מספר הנזקקים-סיעודית. היו אמנם, עדיין, 40 נפילים בני 90 ומעלה, שקמו כל בוקר לעבוד במפעל האריזה (כולל קלרה גלילי הצלולה כבדולח, שנותרה מחבורת ראשוני-הקיבוץ), אבל רוב הקשישים היו מרותקים למיטותיהם ב"בית אשלים", ששימש פעם כחדר חולים, והוסב בתוקף הנסיבות לבית-אבות מקומי. שלושה מארבעת גני הילדים נסגרו. היחיד שנותר, לא מיהר להתמלא. ו"קלת" נסגר. הפועלים הנזעמים שרפו צמיגים בשער הקיבוץ, השתלטו על חדר האוכל ויצאו להפגין מול הכנסת. בלחץ ההסתדרות, הזרימה הממשלה הלוואה של שמונה מיליון שקל לחידוש העבודה במפעל, ובית המשפט מינה את עו"ד איתן ארז כמנהלו עד לסגירת חובותיו ומכירתו. "קלת" כבר לא היה שייך לאפיקים, אבל דווקא משום כך, לראשונה זה שנים רבות, הפך פתאום למקור ההכנסה הרווחי ביותר בקיבוץ; דמי ההשכרה שלו, דמי השירותים ומשכורותיהם של חמשת חברי הקיבוץ שעו"ד ארז הותיר במפעל, הכניסו לאפיקים, עד סוף השנה, שני מיליון שקל.
במרומי אקליפטוס מעל הירדן חבט שלדג את הדגיג שבמקורו על דופן-ענף עד שהכשירו לבליעה. בלב הכנרת מעולפת-החום, תחת ריצוד השחפים, פרשו דייגים רשתות שזורות-מצופים, הדמימו את מנוע הסירה וחיכו. באפיקים, כבכל צהריים ם.של קיץ, להטו המדרכות הריקות מאדם, ובתי הדירות נחרו בטרטור מזגנ באטליה האפלולי שבקצה הקיבוץ, הפעיל ליאו רוט את הטייפ על קנטטה של באך, לחץ שפופרת של ירוק-ברושים אל מגש הפאלטה והירווה מכחול בתלולית המשחה הטרייה. קווי המתאר של התמונה כבר היו משורטטים בעיפרון על פני הבד הלבן האחוז בכן-הציור. ליאו בחר פינה ומעך אל הבד את ראש-המכחול הגדוש. שרטוט העיפרון ההולך ונצבע, הראה אנשים שצרורות-חפציהם ארוזים בידיהם, ופניהם אל מחוץ לתמונה, מותירים מאחור את גדר הקיבוץ, את בתיו, את עציו ואת מגדל המים המציץ מבעדם. הוא טבל את המכחול בצנצנת טרפנטין, עבר למכחול דק, והוסיף נקודה לבנבנה, נראית בקושי, על גג מגדל המים, לסימון החסידה. אותה שעה, בקרוון רעוע בפאתי המושבה מגדל, עמד זקן ערירי ומוזנח הוא חש חולשה ברגליו, וניסהבחדרון-המקלחת, והחזיק את הכיור ביד רועדת. לייצב את עצמו ולהתגבר על הכתם האדום שהציף את עיניו וסיחרר את תמונתו של יצחק שמיר התלויה מעל הראי. הכל התערפל, ידו נעתקה, רגליו התקפלו תחתיו, וראשו, שנחבט בכיור, החשיך מאדום לשחור. כשמצאו אותו, זיהו את הגופה כגופתו של ראזאק עבדל קאדר, סורי מצמרת השלטון בדמשק, שערק לישראל ועבד פעיל שלו, יצחק שמיר. הוא לא השאירפעם במוסד במשימות שהטיל עליו ה צוואה, אבל מישהו שהכיר אותו עוד בטרם החליף את שמו ל"דב גולן", סיפר עליו, שחלום חייו היה להתקבל כחבר בקיבוץ אפיקים, או לפחות להיקבר שם, מול הגולן. מבלי שהעניין יובא לידיעת החברים, נקבר האיש על שפת-המצוק, ולקיבוץ, שהתמלא בלאו הכי עשרות פנים לא-מוכרים של תושבים שכירים ומזדמנים, נוסף עכשיו גם מת ששמו לא אמר מאומה לאף אחד.
© אסף ענברי